<h1>תוספות תלמידי רבינו פרץ על מכות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מתניתין כיצד העדים נעשין זוממין, מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה, אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו. ואם תאמר אמאי נקט זה, הוה ליה למימר יעשו אלו, דאעדים זוממין קאי, וגבי עדים שייך למינקט לשון רבים, ומאי יעשה זה דקאמר. ויש לומר, דסדר הפסוק נקט, דכתיב בעדים זוממין [דברים י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, והיינו לשון יחיד, הלכך נקט נמי לשון יחיד במתניתין. ואם תאמר, כיון דאם הוזמו אין נעשין בני גרושה וחלוצה, אם כן כשלא הוזמו נמי היאך יעשה על פיהם בן גרושה ובן חלוצה, והא הויא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה. יש לומר, דכיון דאם הוזמו לוקים, קרינא בהו שפיר עדות שאתה יכול להזימה. וקשה, דאם כן מאי קאמר בסנהדרין [מ"א ע"א] פרק היו בודקין, עידי נערה המאורסה שהוזמו אינן נהרגין מפני שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו, ומסיק דכיון דלא איקטליה אינהו איהי נמי לא מיקטלא, דהויא עדות שאי אתה יכול להזימה, ואמאי והא מכל מקום לוקים. ויש לומר, דהתם דכיון שבאים לחייבו מיתה וזממו להרוג את הנפש לא מתקיים כאשר זמם במלקות, דהא בהדיא כתיב גבי הזמה דעדות נפשות נפש בנפש, [ו]לא קחשיב יכול להזימה במלקות, אבל הכא גבי הזמה דבן גרושה וחלוצה, כיון דלקו, חשיב שפיר יכול להזימה. ויש לדקדק, אמאי לא נקט מעידנו באיש פלוני שהוא ממזר, דהוי שייך בישראל כבכהנים, ויש ליישב, דנקטיה משום דקאי אזוממי בת כהן, כדקאמר בגמרא, נקט מידי דשייך בכהונה.
מעידנו באיש פלוני שחייב גלות. ואם תאמר, אם לא הוזמו היאך יכולים לחייבו גלות בעדותם, היה יכול לומר מזיד הייתי כשהרגתי, כדאמרינן בכריתות [י"א ע"ב], גבי אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי, פטור מחטאת, דמצי לתרץ דיבוריה ולמימר לא אכלתי שוגג, אלא מזיד, ואז פטור מחטאת, דאין חטאת באה על המזיד. ויש לומר, דמיירי הכא כשראו רגלים לדבר דנשמט הברזל מקתו והרגו, ואין לומר דנתכוין. וקשה, דאמרינן לקמן פרק ב' [ט' ע"ב], דשונא אינו גולה, ואי מיירי כהאי גוונא כגון דנשמט הברזל מקתו שונא אמאי אינו גולה, כיון דראו רגלים לדבר. ויש לומר, דשאני שונא, דיש לנו לומר טפי דמחמת שנאה הכהו. ועוד יש לומר, דמיירי שפיר דלא ראו רגלים לדבר, והשתא ניחא דשונא אינו גולה ומכל מקום אוהב גולה, כגון שבשעה שאמרו לו העדים הרגת בשוגג היה שותק, דודאי אם היה אומר לא הרגתי אז היה יכול לתרץ דיבורו ולומר לא הרגתי שוגג אלא מזיד, כמו לא אכלתי חלב, אבל כיון דשתיק, שתיקה כהודאה היא.
גמרא ועוד הא קתני לקמן. כו'. פירש הקונטרס ועוד מאי קא בעי תנא נעשין זוממין, הא קתני לה לקמן [ה' ע"א] במתניתין כיצד העדים נעשין זוממין. ויש מפרשים ועוד, אפילו תגיה לשנות כיצד אין העדים נעשין זוממין, מכל מקום תקשי, דהוה ליה לאתחולי בכיצד נעשין זוממין דלקמן.
תנא התם קאי. אף על גב דרבי לא שנה המסכתא כסדר, דקיימא לן דאין סדר למשנה [ב"ק ק"ב ע"א], היינו לענין סתם ואחר כך מחלוקת, וכששנאו רבי לתלמידים לא חש לסדרם להם אלא לימד איש הישר בעיניו. אבל כשדקדק לסדרם כסדר, כמו ששנינו בריש שבועות [ב' ע"א] ובריש סוטה [ב' ע"א], דמשמע פרק הנחנקין [פ"ט ע"א] מדקאמר הכא דקאי אההוא פירקא. וכן משמע דמיירי באנשי עיר הנדחת דבסייף דחמורה מחנק, כדמשמע פרק ד' מיתות [סנהדרין נ' ע"א], דקחשיב דיני סקילה ושריפה והרג וחנק.
כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה. פירש רש"י בכתובות [מ"ו ע"א] שאין להם נס והמלטה באותה מיתה. וקשה, דמאי קא משמע לן. לכך פירש ר"י, דמהדרין להמיתם באותה מיתה (שהמיתו) [שרצו להמית אותו] וזהו פירוש דמקדימין. אבל ודאי אם אין אנו יכולים להמיתו באותה מיתה, אין הכי נמי דנמיתם בכל מיתה שנוכל להמיתם, כדתניא [ב"מ ל"א ע"ב] הכה תכה [דברים י"ג] כו'. וקשה דהוי רוצח וגואל הדם ועיר הנדחת ג' כתובים הבאים כאחת, ואין מלמדין [קידושין ל"ה ע"א]. ועוד קשה מדתניא בתוספתא [סנהדרין פי"ב ה"ה] מנין לכל המומתין כו', בסמוך. ואומר ר"י, דכיון דזוממי רוצח כרוצח מיהא מועשיתם לו [דברים י"ט] וגו', ואם כן ממיתין אותו בכל מיתה כמוהו, נילף שאר זוממין מינייהו. והר"ר יוסף איש ירושלים פירש, דהא [ד]הוי רוצח כו' ג' כתובים הבאים כאחת, היינו לעניין שלא נלמוד שאר מומתין מכאן להמיתו אף ממיתה שאינה מד' מיתות בית דין, אבל מד' מיתות בית דין פשיטא דנמיתם ככל חייבי מיתות. והכי איתא בתוספתא [סנהדרין פי"ב ה"ה] כפירוש ר"י דמקדימין כו', דתנא התם מנין לכל המומתין שבתורה שאם אי אתה יכול להמיתם במיתה הכתובה בהם שאתה ממיתם בכל מיתה שאתה יכול להמיתם, תלמוד לומר [דברים י"ז] ובערת הרע מקרבך, מכל מקום.
חוץ מזוממי בת כהן ובועלה שאין מקדימין לאותה מיתה. אלא למיתת הבועל, דדרשינן [סנהדרין צ' ע"א] לאחיו [דברים י"ט] ולא לאחותו. ואם תאמר, ולמה לי האי קרא, הא נפקא לן בסנהדרין [נ"א ע"א] מאת אביה היא מחללת באש תשרף [ויקרא כ"א], היא ולא בועלה, היא ולא זוממיה. ויש לומר משום דהוה אמינא זוממין בשריפה שהרי באו לחייבה שריפה ואיכא לאוקומי מיעוטה היא, היא ולא בועלה, ולא הוי ממעטינן זוממין אי לאו מאחיו. וכיון דכתב לאחיו דרשינן נמי מהיא למעוטי זוממין. אבל מכל מקום קשה, כיון דכתיב אחיו למה לי למעוטי זוממין מהיא. ויש לומר דאי מלאחיו לחוד הוה אמינא דהני מילי כשהבועל נידון וקרי ביה לאחיו, אבל אם לא היה הבועל נידון על פי עדותם, כגון שהיה קטן בן ט' שנים ויום אחד או שלא הועד הבועל דלא קרי ביה לאחיו, אימא ליהוי זוממין בשריפה כמותה, קא משמע לן היא ולא זוממיה, למעוטי זוממין בכל עניין. ומתחילה היה ר"י מסופק בהאי מילתא, ושוב פשטה מפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ו ע"א], דקאמר התם מיתה אחת כעין שתי מיתות היכי משכחת לה, כגון בבת כהן ובועלה או בת כהן וזוממי זוממיה. והשתא תיפוק ליה דאיכא שתי מיתות בלא זוממי זוממיה, משום הבועל שהוא בחנק. אלא שמע מינה, דמיירי כגון דליכא דין מיתה בבועל, כגון שהוא קטן כדפרישית. ואפילו הכי קאמר וזוממי זוממיה בחנק, אפילו היכא דליכא דין מיתה בבועל.
בעינא כאשר זמם וליכא. ואם תאמר, היכא דמעידים שהוא מצרי שני, דאינם באים לפסול זרעו כי אם לפוסלו, אם כן ניפסליה. ויש לומר, דמכל מקום אשתו נפסלה, דהא פוסל בביאתו, ודרשינן [דברים י"ט] כאשר זמם לעשות, לו ולא לאשתו.
<h2>דף ב:</h2>
ומה הסוקל אינו נסקל. פירש רש"י כשהרגו אינן נהרגין, דין הוא דכשבאו להרוג ולא הרגו דאינן נהרגין. וקשה טובא, חדא, דהוה ליה למימר לישנא דלקמן [ה' ע"ב] הרגו אין נהרגין. ועוד קשה דמאי פריך, הא שאני, דגלי קרא בהדיא דהבא לסקול ולא סקל בההוא קרא גופיה דגלי דהסוקל אינו נסקל, דכתיב [דברים י"ט] כאשר זמם ולא כאשר עשה. אבל לעולם אימא לך דאתא שפיר מקל וחומר דלעיל לעניין חלול, דמהא לא גלי קרא בשום מקום דשייך בדבר זה שיתחלל. ועוד קשה דהוה ליה לשנויי דהתם ודאי לא עבדינן קל וחומר, משום דאם כן בטלת תורת עדים זוממין לגמרי ולא משכחת כלל כאשר זמם, אבל לעיל דלא בטלת תורת זוממין בהכי נעביד ודאי קל וחומר. לכך פירש רבינו תם דהכי קאמר, אם כן בטלת תורת הזמה בכי האי גוונא היכא שמעידין באדם שהוא חייב סקילה. ומה הסוקל אינו נסקל, פירוש, אדם שסקל חבירו באבנים ומת, דנידון בסייף ולא בסקילה, דקיימא לן דהורג נפש בסייף בכל מיתה שהרגו, הבא לסקול ולא סקל, כגון שמעידים באדם שמחוייב סקילה שחילל השבת ולא נסקל על ידם אינו דין שלא יסקל, והשתא לא בטלת לגמרי דאכתי איכא לאוקומי דועשיתם לו כאשר זמם כשמחוייב מיתה אחרת מיתת בית דין שאינם בני סקילה ואפילו הכי לא עבדינן קל וחומר, דהכי קים לן הוא הדין לעיל דלא עבדינן קל וחומר.
אין משלמין על פי עצמן. אם העידו שקר והוזמו ולא הספיקו להעמידן בדין עד שברחו והלכו לבית דין אחר. הוא הדין הודו באותו בית דין עצמו קודם שתבעם בעל דין, ופירשתיו לקמן.
<h2>דף ג.</h2>
באומר עדות שקר העדתי. לכאורה משמע, דכי אמר כן משלם לפי חלקו, דאם כן ביקש להפסיד לפלוני ממון בעדותו שקר. ולא כן, דלעולם לא ישלם אלא אם כן הוזם ואמרו לו והלא במקום פלוני עמנו היית. לכך נראה לי, באומר עדות שקר ושוב הוזמו שניהם, והשתא האי דאמר העדתי שקר בתר עדותו, דלא שייכא ביה תורת הזמה כי אם בחברו וחברו משלם והוא פטור. ופריך כל כמיניה, ואפילו הוא עצמו אתי לידי הזמה דכיון שהגיד שוב אינו יכול לחזור ולהגיד והוי כלא סתרי דבריו, ואם כן הוו שניהם מוזמים ומשלמין ממון.
אלא באומר העדנו והוזמו. וחוייבנו ממון, שהבעל דין תבענו לדין. אבל מילתא דרבי עקיבא שלא הספיק הבעל דין [לתבעם] לדין אחר שהוזמו עד שהלכו לבית דין אחר והודו, דאכתי אינם מחוייבים ממון עד שיתבעם. ומיהו לעיל הוה מצי רש"י לפרש שהודו באותו בית דין שהוזמו כל כמה שלא תבעם דלא מחייבי, אלא דלאו אורחא, ובפרק קמא דבבא קמא פירשתי.
מתניתין מעידנו באיש פלוני שגירש את אשתו. כו'. ואם תאמר, וליחייבי שאר כסות שרוצים להפסיד לאשה. ויש לומר, דמיירי כשמעשה ידיה שהם בידיה שוים שאר וכסות. עוד יש לומר, דאף האשה אומרת גירשתני, ואם כן מחלה אותם לבעל. ואף על גב שהאשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת, כדאמרינן פרק ב' דכתובות [כ"ב ע"ב], הני מילי היכא דליכא עדים דמסייעי לה דאינה מעיזה פניה, אבל היכא דאיכא עדים דמסייעי לה, מעיזה ומעיזה כדאמר התם.
גמרא כיצד שמין. אותו זכות שיש לו לבעל במה שהיא תחתיו ייפוי משאם גירשה, לפי שאתה מוצא אותו ייפוי שיש לו לבעל במה שהיא תחתיו בשתי דרכים, האחד מרובה מחבירו. האחד הוא, אם ימכור לאחר זכות ספיקו שאם מתה יירשנה. והשני, אם יקנה מאשתו זכות ספיקה שאם תתאלמן או תתגרש שהיא תמכרנה לו בדמים מועטים, ובענין זה השני ייפה כחו וזכותו יותר מאם ימכור הוא זכות ספיקו. כיצד הרי שהיתה כתובה מאה מנה, אם בא למכור זכות ספיקו יתן לו הלוקח חמישים מנה, נמצא שזכות הבעל במה שהיא תחתיו עולה לחמישים מנה כדרך זה, וכך היו מפסידים אותם העדים שהיו מעידים שגירשה. ואם בא לקנות זכות ספיקה תמכור לו האשה בארבעים, לפי שאין זכות ספיקה למוכרה לבעל או לאחר שוה כל כך כמו זכות ספיקו, חדא שהוא מוחזק ועומד בשיעבוד כתובתה והיא מיחסרא גוביינא, ועוד שהוא אוכל תמיד פירות הקרקע המיוחד לכתובתה אבל לא היא, ולכך כשהבעל מוכר לאחרים זכות ספיקו בחמישים מנה האשה מוכרת זכות ספיקה הן לבעל הן לאחר בארבעים מנה, הרי יש לך כשיקנה מאשתו זכות ספיקה כותבין לו כל הכתובה של מאה בארבעים מנה כדפרישית, ונמצא מרויח ששים מנה במה שהיא תחתיו. והשתא בדרך זו עולה ייפוי כח וזכות הבעל במה שהיא תחתיו לששים מנה כדפרישית. ולהכי מיבעיא ליה כיצד שמין, מי אמרינן דשמין באשה, כמה אדם רוצה ליתן בזכות ספיקה, דהיינו ארבעים מנה, וזה יפול מתשלומי הזוממין, וכל השאר, דהיינו ששים, ישלמו, שכל השאר היו מפסידים אותו בעדותן שמעידין שגירשה, שהרי מחייבין אותו כל הכתובה מאה מנה, ועתה שלא גירש יוכל לקנות זכות ספיקה מאשתו בארבעים מנה והששים ירויח. ולישנא דמתניתין נמי משמע הכי, דקתני אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקנות מאשה זו כתובתה שאם נתאלמנה או נתגרשה וזה לא ישלמו דזה לא הפסידוהו, דגם עתה יכול לקנות ממנה, אלא כל השאר ישלמו שזה הפסידו לו כשהעידו שחייב לה כל כתובתה, משמע דשמין באשה. או דילמא הא לא אמרינן לשום באשה לחייב את העדים ליתן לו כל הכתובה חוץ מזכות ספיקה כדפרישית, דשמא לא היה נפסד בעדותם כולי האי דשמא לא תמכור האשה זכות ספיקה כלל, ולכך אין לנו לשום באשה כדפרישית, אלא שמין בבעל כמה יתנו לו בזכות ספיקו אם ימכרנו, למכור זכותו לכל, דהיינו חמשים מנה, וכך ישלמו לו העדים שכך היו מפסידים אותו. שאם נתאלמנה או נתגרשה דמתניתין לאו למימר דשמין באשה, אלא הכי קאמר, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שהיא תלויה בספק שאם תתאלמן או תתגרש תגבנה היא ואם מתה יירשנה, ושמין בית דין זכות ספיקו ויתנו לו. משמע לפירוש הקונטרס, דמיירי בשדה המיוחד לכתובתה והבעל מוחזק בו וכשמוכרת זכותה מוכרת בזול, לפי שהבעל מוחזק והיתרון על מכירתה ישלמו לבעל, וחומר הוא אצלם. ואם שמין בבעל ימכור זכותו ימכרנו בזול שוה שש בחמש, דלעולם הקונה קונה בזול וכן ישלמו, וקל הוא אצלם. וקשה לשון המשנה דשאם תתאלמן כו' למאן דאמר בבעל. ופירש הש"ר מקוצי, דהכי פירושו, כיצד שמין האי טובת הנאה דמתניתין, דאומדין כמה אדם רוצה לקנות. באשה, כלומר, שמוכרתו לאדם בזול, לפי שיטרח מיד בעל כשתמות או תתגרש ויצטרך להעמידו בדין. בבעל, ששמין כמה תמכרנה לבעלה והוא יקנה יותר ביוקר, לפי שהוא מוחזק ואין לו טורח.
חד אמר באשה. ממה שתמכרנה לאחרים, יגרע מתשלומי הזוממין, וחומר הוא אצלם. בבעל. כלומר מה שיקנה ממנה יגרע מתשלומי הזוממין, וקל הוא אצלם. באשה. כדפרישית. בכתובות. כלומר, מנה מאתיים ולא בצאן ברזל ומלוג ותוספת לא ישלמו, פירש הקונטרס, יכולין לומר לא ידענו שהיה לה נכסי מלוג ולא העדנו רק על הכתובה. ועפ"ה פ"א.
<h2>דף ג:</h2>
והמוסר שטרותיו. פירש רש"י, דהיינו פרוזבול שהתקין הלל. ולא נהירא, דהא במסכת שביעית [פ"י מ"ב, ג'] תנן המוסר שטרותיו לבית דין, והדר תני פרוזבול אינו משמט. אלמא, תרי מילי נינהו. לכך נראה, דתרי מילי נינהו, דפרוזבול תקנת הלל, והמוסר שטרותיו לבית דין מדאורייתא הוא דאינו משמט.
איכא דאמרי המלוה חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו. פירש ר"ח, דהלכה כלישנא קמא, דשביעית משמטתו, דכל איכא דאמרי טפל הוא לגבי לישנא קמא. אך אומר רבנו תם, דהלכה כלישנא בתרא, דאמר אין שביעית משמטתו, דהא מתניתין מסייעיה ליה וללישנא קמא קשה מתניתין. ולכך הגיה רבינו תם באזהרות שעשה רבינו אליהו מפריש זמן עשר כסף כי ילונו לא במשפט בחצי ימיו יעזבנו.
על מנת שאין לך עלי אונאה. תנאי הוא במתנה, וקסבר דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים, אבל על מנת שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה. פירש רש"י, שהוא התנה עמו שלא יהא אונאה במקח זה והרי אנו רואים שיש בו אונאה, משמע ר"ל והוי מקח טעות. וקשה, דגבי על מנת שלא תשמטני שביעית אין לפרש כן, ולא דמי לההיא דעל מנת שאין בו אונאה. לכך פירש רשב"ם, על מנת שאין בו אונאה, פירוש, שלא יחול לאו דלא תונו [שמות כ"ב], וזה אינו בידו להתנות לעקור לאו דלא תונו. והכי נמי על מנת שלא תשמטני שביעית, פירוש, שלא תחול עליו מצות שמיטת שביעית, והרי חלה עליו בעל כורחו, דאין בידו לעקור דבר מן התורה.
על מנת שאין לך עלי אונאה. כלומר, שלא תתבעני בדין מדין אונאה, תנאו קיים.
על מנת שלא תשמטני שביעית. שלא תמנע מלפרוע לי כשיגיע זמן השמיטה. דשתיים אלו תנאי הם. והמתנה על מה שכתוב בתורה, תנאו קיים.
הפותח בית הצואר. שעשה פה לחלוק חדש, חייב, שתקן כלי.
וכי מה בין זה למגופת חבית. פירש רש"י, דתניא [שבת קמ"ו ע"א] רשב"ג [אומר] מביא אדם חבית מליאה פירות ומניחה לפני האורחים ומתיז ראשה בסייף ואינו חושש.
זה חבור. דבית הצואר היה מחובר, הלכך פתח זה תיקון חדש הוא, אבל מגופה, אף על פי שהיא טוחה על פי חבית אין זה חבור, והויא לה כפתוחה ועומדת, כך פירש הקונטרס. וקשה, דמאי פריך הא הוי טעמא התם משום דלעין יפה כמיכוין, כדאמר פרק (תולין) [חבית] בשבת [קמ"ו ע"א], אבל הכא, גבי פותח בית הצואר, לפתחה קא מיכוין. ועוד, מאי משני הכא זה חבור וזה אינו חיבור, דמשמע טעמא דמותר במגופת חבית משום דלא הוי חיבור, משמע הא אם חיבור הוא אסור, אף על גב דלעין יפה קמיכוין, והתם מוכח דשרי למברז חביתא בבורטיא בשבתא כיון דלעין יפה קמיכוין, אף על גב דעביד פיתחא והתם חיבור הוא. לכך נראה לר"י, דפותח בית הצואר מיירי כעין חלוקי הנשים שבית הצואר שלהן הוא מחתיכה אחרת תפורה בחלוק, שלאחר שקדרו בסכין חלל הצואר והוא רחב ביותר חוזרין ותופרין בו שפה לפיו סביב, צילצול דק וצר של בגד פשתים וקומטין אותו שם במחט כדי לצמצם מדת הצואר אל הצואר, ולפעמים בית הצואר [צר] יותר מדאי, וקרויה קרוייליאה, וחותכה ומרחיבה. וקאמר דהחותך ופותח אותה חתיכה להרחיב בית הצואר חייב חטאת. ופריך מאי שנא ממגופת חבית, דתנן, אין נוקבין המגופה דברי רבי יהודה וחכמים מתירים, אלמא שרו רבנן אף לפותחה כיון דאינו מגוף החבית. ומשני, זה חיבור, חתיכה בית הצואר הויא חיבור לפי שעומדת לישאר שם וחשיב כגוף החלוק עצמו, אבל זה, פירוש, מגופה, אינה חבור לחבית לפי שאינו עומד לישאר שם.
<h2>דף ד.</h2>
והא מיבעיא ליה לרב פפא כו' ורב דאמר כדברי הכל. וצריך עיון, דאם כן הא דתני רבי חייא הורידו המקוה, אמאן תרמייה.
אמר רב יהודה אמר רב חבית מליאה מים. רש"י גריס מים במילתיה דרב יהודה, ולא עלתה לו טבילה משום מים שאובין. ולא נהירא, דהא (משקה) [השקה] משויא להו כמחוברים לטהרם מטומאתם, והוא הדין נמי לעניין טבילה, וכדאמרינן בכמה משניות מקוה שיש בו מ' סאה ממלא בכתף ונותן בו, דאין מקוה שלם נפסל במים שאובין. ועוד דאמר בפרק ב' דביצה [י"ח ע"ב] מטבילין כלי על גבי מימיו לטהרו, והיכי סלקא טבילה גבי מנא לגבי מנא והלא מים שבתוכו שאובין ולא מערבי, דהשקה בעלמא עביד להו, אלא ודאי נעשים מחוברים גם לענין טבילה. לכך נראה דגרסינן בדרב יהודה חבית של יין. ומיירי ביין לבן שאינו משתנה ממראית המים, דאי באדום ניחזי אם נשתנה ממראית המים אם לאו. ומסתמא מיירי כשבא לטבול לאלתר, דאי לאחר שעה פשיטא דמתערב.
תניא נמי הכי חבית מליאה יין. רש"י לא גריס כאן מים, ומביא ראיה מן התוספתא [מקוואות פ"ה ה"י]. ונראה טעמא משום דאם כן מאי קאמר וכן ככר של תרומה לשם טמא, והלא אפילו בעינייהו ולא נתערבו מכל מקום אינם מקבלים טומאה, דנטמאה בהשקה, והרי הן מחוברים למקוה.
מתניתין. שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין. פירוש, דמכות נפקא לן מלא תענה [שמות כ'] ותשלומין מכאשר זמם [דברים י"ט]. וקשה, דמשמע טעמא דשלא השם המביאו כו', הא אם השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין, כגון דהוו נפקי מחד קרא לא אמר רבי מאיר לוקה ומשלם, והרי חסימה דמכות ותשלומין נפקי מחד קרא מלא תחסום [דברים כ"ח], ותניא בהשוכר את הפועלים [ב"מ צ"א ע"א] החוסם פי פרה ודש בה לוקה ומשלם, ואף על גב דמחד קרא נפקי. ועוד קשה, דלמה לו לרבי מאיר האי טעמא דשלא השם כו' למימרא דלא מיפטר מתשלומין, לימא משום דיליף ממוציא שם רע, ואי משום כדי רשעתו [דברים כ"ה] דמשמע דאינו לוקה ומשלם, הא מוקי לה רבי מאיר בסוף פרק אלו נערות [כתובות ל"ז ע"א] במיתה ובמלקות. ויש מפרשים, שלא השם כו' מדלא כתיב לא תענה אצל כאשר זמם, כגון לא תענה, ואם ענה שקר ועשיתם לו וגו', דאז היה לאו הניתק לעשה ליפטר ממלקות על ידי תשלומי ממון. והר"ר מאיר מבורגייל מפרש דהכי פירושו, שלא השם המביאו לידי מכות צריך להביאו לידי תשלומין, שהלאו לא בא לידי ממון, דתשלומין נפקינן ליה שפיר מועשיתם לו כאשר זמם. והשתא ניחא, דאילו היה צריך להביא לידי תשלומין שהיה הלאו בא לאזהרת ממון, אם כן לא היה לוקה עליו, כדאמרינן [י"ג ע"ב] לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו, וניחא ההיא דחסימה דלוקה ומשלם, ואף על גב דמחד קרא נפקי מכל מקום השם המביאו לידי מכות, דהיינו הא דאפקה בלשון לאו ודאי לאזהרת מלקות בא. משלם ממון כיון שלא היה לו לחוסמה, אלא לחסימה לאכילה וחוסמה, פשיטא שישלם מה שהיתה ראויה לאכול שהרי גזלה בכך, אבל אין לומר דלעניין תשלומין אתי ולא למלקות, דאם כן לכתוב בלשון עשה האכל שור בדישו ממילא ובהכי הוא סגי ליה לעניין תשלומין אם חסמן, אם כן על כרחך הא דכתביה בלשון אזהרה הוי לחייבו מלקות.
<h2>דף ד:</h2>
גמרא בשלמא לרבנן כדי רשעתו. כו'. ובכתובות [ל"ב ע"ב] מפרש עליה דהאי קרא אמאי לא נימא לוקין ולא משלמין.
אלא רבי מאיר מאי טעמיה. ואם תאמר, לישני דטעמא דרבי מאיר משום דמוקים כדי רשעתו במיתה ומלקות בפרק ואלו נערות [כתובות ל"ד ע"א]. ויש לומר, דהכי קאמר, מאי טעמא לא מוקי ואי אתה מחייבו שתי רשעיות אפילו במלקות וממון.
גמר ממוציא שם רע. ואם תאמר ליבעי נמי עדים זוממין ממוציא שם רע, דלקו אף על פי דהוי לאו שאין בו מעשה ולמה לי אם בן הכות הרשע. ויש לומר, דמוציא שם רע גופיה לא ידעינן אלא מאם בן הכות הרשע, כדאמרינן בריש נערה שנתפתתה [כתובות מ"ו ע"א], למדנו יסרו מויסרו ובן מבן והיה אם בן הכות הרשע.
סבר לה כרבי עקיבא דאמר עדים זוממין קנסא הוי. פירוש, ולהכי יליף ליה ממוציא שם רע, ורבנן סברי דממונא הוא ולהכי לא ילפינן ממוציא שם רע. משמע דלרבי מאיר אינו לוקה ומשלם אלא גבי קנס אבל גבי ממון לא. וקשה, דאמר בהשוכר את הפועלים [ב"מ צ"א ע"א] החוסם פי פרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבין לפרה וג' לחמור, ומוקי לה כרבי מאיר דאמר לוקה ומשלם, והתם ממון הוא. וכן קשה מדרבנן, דמשמע דעד כאן לא פליגי עליה דרבי מאיר אלא משום דקא סבר זוממין ממונא הוא, ולהכי לא מצי יליף ממוציא שם רע, אבל בקנס מודו דילפינן לוקה ומשלם ממוציא שם רע וכו', ובפרק אלו נערות [כתובות ל"ב ע"ב] קאמר והא קיימא לן דאינו לוקה ומשלם, פירוש, כרבנן דרבי מאיר, אלמא פליגי רבנן אפילו גבי קנס. ויש לומר, דודאי בין לרבי מאיר בין לרבנן אין חילוק בין קנס לממון לעניין דין דלוקה ומשלם, דכיון דמכדי רשעתו שמעינן ליה, וכדי רשעתו נכתב גבי עדים זוממין, הילכך לרבי מאיר דקסבר עדים זוממין קנסא הוא ושפיר ילפינן ליה ממוציא שם רע למימרא דלקו ומשלמין, אם כן כדי רשעתו שנכתב גבי כולהו דממעט, דכדי רשעתו ליכא לאוקומי גבי מלקות וממון וצריך לאוקומיה במיתה ומלקות כדמוקי ליה פרק אלו נערות [שם], אם כן ודאי יאמר רבי מאיר דלקי ומשלם אף גבי ממון דמהיכא תיתי למעוטי, אבל לעניין דסבירא להו דעדים זוממין ממונא הוא ולכך לא ילפינן להו ממוציא שם רע דלוקה ומשלם, והילכך דרשינן מכדי רשעתו למעוטי שתי רשעיות במלקות וממון דאינו לוקה ומשלם, ומעתה יאמרו רבנן דכל מקום אף גבי קנס דאינו לוקה ומשלם מכדי רשעתו, דהא משתמע שפיר דאתא למעוטי כל שאר רשעיות בין בממון בין בקנס.
הא לא קשיא, (אי) רבי יהודה [לא] סבר להא דרבי עקיבא. דאמר עדים זוממין קנסא הוא. ואם תאמר, משמע הכא דלרבי עקיבא דאמר עדים זוממין קנסא ולית ליה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, דלא מצי יליף להאי דיניה. וקשה, דהא במועד קטן [ב' ע"ב], קאמר רבי עקיבא דהמקיים בכלאים לוקה, וכן במסכת עבודה זרה [ס"ד ע"א]. ופירש בערוך [ערך קם], שמניח כלאים בתוך שדהו כשמצא זרעים, והיינו לאו שאין בו מעשה. לכך נראה, דמקיים בכלאים היינו שעושה גדר סביב הכלאים, דהשתא יש בו מעשה.
אלא מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור. פירוש, זה שאין צריך התראה וזה שאינו לוקה ומשלם. ותימא, לעולם לא תוכל למצוא הצד השוה וניהדר וניפרוך פירכא דידהו שכן יש בהן צד חמור. ואומר ר"י, דצד חמור אדמשונים קאמר, שמשונים בחומרא משאר חומרות שבעלמא ולא מהדרי קאמר שמשונים, וכיוצא בזה במקום אחר. עוד יש לומר, שכן יש בהן צד חמור ללקות ולשלם. ובעדים זוממין נמי איתא, כגון שהעידו בו שהוציא שם רע והוזמו דלוקין ומשלמים כאשר זממו עליו. עוד יש לומר, צד חמור שכן לוקים על דבורם. ורבי יהודה צד חמור לא פריך, דבדבור דעדים זוממין מתעבד מעשה, כדאמר פרק ד' מיתות [סנהדרין ס"ה ע"ב].
ורבנן האי לא תענה מאי עביד ליה. ואם תאמר, הא אמרינן לעיל [ב' ע"ב] גבי לא תענה, משום דהוי לאו שאין בו מעשה. ויש לומר, דהיינו אי לאו קרא [דברים כ"ה] דוהצדיקו, אבל בתר דגלי קרא דוהצדיקו דשייך בהו מלקות יש לומר דלקו מלאו דלא תענה. ומשני ההוא לאזהרת עדים זוממין הוא דאתא. ואם תאמר, לעיל [ג' ע"א] נמי גבי מעידנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז נימא האי טעמא לרבנן, ולמה להו למימר משום כדי רשעתו. ויש לומר, דהכא הכי קאמר, לאזהרת מלקות לעדים זוממים שמעידים באדם שהוא חייב גלות או מלקות אתא, דלא הוו (להו) [לקו] מכאשר זמם אי לאו דהזהיר, דלא ענש עונש הגוף אלא אם כן הזהיר, אבל לעיל דמיירי בכאשר זמם דממון, ודאי לא בעי אזהרה. ואם תאמר, לישני הכא דמשום הכי לא לקי משום לא תענה לפי שניתן לאזהרת מיתת בית דין דעדות נפשות, וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו. מיהו יש לומר, דעדיפא מיניה קמשני, דלגבי מלקות גופיה איצטריך לאזהרה כדפרישית, אבל לעיל גבי מאתים זוז קשה, דלמה לי כדי רשעתו לרבנן למימר דלא לקי, תיפוק ליה משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו. וכי תימא לגבי אזהרת ממון דנפקא נמי מיניה לא חשיב, זה אינו, דהא פרק מי שהחשיך [שבת קנ"ד ע"א] אומר דמחמר בשבת לא לקי משום דנפיק מלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך [דברים ה'], וההוא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין במלאכה גופה, אלמא אף על גב דבמחמר גופה אין שום צד מיתת בית דין חשיב ליה [לאו] שניתן לאזהרת מיתת בית דין כיון דלאו דידיה נמי (לא) אתי למיתת בית דין והכי נמי לא שנא. ויש לומר, דשאני הכא דגלי קרא לעיל מוהצדיקו, דמדקאמר רחמנא [דברים כ"ה] והיה אם בן הכות הרשע מכלל דלקי משום לא תענה, דמגלה לן לכל הפחות היכא דליכא עונש מיתה לילקי ולא ליתקרי לא תענה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין רק לעניין עונש מיתה ממש, אבל לא היכא דאין בהזמה זו עונש ממש, דלא ענש אלא אם כן הזהיר. אבל מכל מקום לעיל, דפריך ותיפוק ליה משום דלא תענה, פירוש, למה לי אם בן הכות הרשע לישני ליה אי לאו דגלי קרא הוה אמינא דלא לקי משום דלא תענה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין כדפרישית. ויש לומר, דעדיפא מיניה קאמשני. עוד יש לומר, דלעיל פריך לרבי מאיר דמפיק ליה הכא אזהרה לעדים זוממים מלא יוסיפו לעשות ורבי מאיר בסיפא דמתניתין דקתני דלא השם כו'.
<h2>דף ה.</h2>
איסטתית היא זו. פירש הקונטרס, סרה וסטא דא. ורב אלפאס פירש סטים וקוצה, כלומר, כרוכים ואגודים הם להזים, כמו אדם שנותן ידו בתוך יורה של צבע, שהצבע נדבק ונאגד בידו, כן הדבר הזה.
מהו דתימא ניחוש לגמלא פרחא קא משמע לן. וקשה, דביבמות פרק האשה שלום [קט"ז ע"א], גבי ענן מחגרא, משמע דחיישינן לגמלא פרחא. ויש לומר, דהכא כיון דהעדים בפנינו ולא טענו, אנן נמי לא טענינן להו, אבל התם גבי ענן מחגרא לא היה בפנינו, ושמא אם היה בפנינו היה אומר דהיה לו גמלא פרחא. עוד יש לומר, דהכי קאמר, קא משמע לן דאין עדות קיימת לענין שנהרוג הנדון על פיהם, דודאי לא חיישינן לגמלא פרחא להמית איש, אבל ודאי דאינהו נמי לא מיקטלי, דאמרינן דאימר להם גמלא פרחא, כדחיישינן התם גבי קיום שטר.
דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוא. פירש רש"י, דאי הוה מודי הוה מיפטר. ולא נהירא, דזה לא מצינו, דאם כן כל המחוייבים מיתת בית דין יוכלו להודות ולהפטר מעצמן. על כן נראה לי, לאו בר קטלא הוא, משום דכל זמן שלא נגמר דינו בבית דין לאו בר קטלא הוא, דאסור להורגו עד שיגמר דינו. עוד יש לומר, דלאו בר קטלא הוא, משום דשמא לא יבואו עדים שתהא עדותם מכוונת בלא הכחשה והזמה, אבל בנגמר דינו בבית דין ודאי בר חיובא הוא, הואיל וכבר באו עדים ונתקבלה עדותם.
וכן לענין קנס. אבל לענין ממון לא. כשמעידים דחד בשבת גנב ובאו שניים ואמרו דבערב שבת גנב ובחד בשבת עמנו הייתם, ודאי לא משלמי ממון, דבהאי שעתא דמסהדי גברא בר חיובא הוא, כן פירש הקונטרס. ואם תאמר, לפי מה שפירשתי לעיל, דלאו בר חיובא הוא משום דשמא לא יכוונו עדותם, גבי ממון נמי שייך ביה האי טעמא, ואם כן אמאי אינם משלמים, דעדיין האי גברא לאו בר חיובא דשמא לא יכוונו עדותם. ויש לומר, דגבי ממון לא שייך ביה האי טעמא, דודאי גבי עדות נפשות דבעי דרישה וחקירה שיעשו בהם בית דין, אבל גבי ממון לא בעינן דרישה וחקירה ואז ודאי יכוונו עדותם יפה, ואם כן בעידנא דמסהדי גברא בר חיובא הוא ומשום הכי אין משלמין ממון.
<h2>דף ה:</h2>
חייבי מלקיות מניין. פירש רש"י, לענין שאין לוקין עד שיגמר הדין על פיהם אם העידו על אדם שהוא חייב מלקות.
חייבי גלויות מניין. קצת קשה, דהא גמרינן [סנהדרין ל"ג ע"ב] רשע רשע מחייבי מלקיות, וכשהעידו שהוא חייב גלות הרי הם חייבי מלקיות. ופירש רש"י, דמההוא לא ילפינן אלא עדים זוממים שהרשיעו את הנידון ללקות, דהא רשע רשע אנדונין כתיב. ואם תאמר, אמאי לא בעי חייבי ממון מניין שאין משלמין ממון אלא אם כן נגמר הדין על פיהם. ויש לומר, דהאי ממון כתיב בעדים זוממין, דכתיב [דברים י"ט] יד ביד דמפקינן מיניה דממונא, ודרשינן מיניה עד שיגמר הדין כמו מנפש בנפש.
<h2>דף ו.</h2>
מתניתין אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בדיני נפשות אבל בדיני ממונות. וכו'. פירש רש"י, והא דכתיב והצילו העדה. וקשה, אם כן דיני ממונות נילף מינייהו. ועוד קשה, דבדיני ממונות נמי כתיב [דברים י"ט] על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים ונקיש שלשה לשנים. לכך נראה לומר, דודאי דווקא בדיני נפשות שייך האי דינא, לפי דבשנים כי נמצא אחד מהם קרוב או פסול השני בטל לגמרי הילכך בג' נמי כולם בטלים, אבל בדיני ממונות דבשנים כי נמצא אחד מהן קרוב או פסול השני אינו בטל לגמרי, דמכל מקום הוא קם לשבועה, לכך ג' נמי כ[ש]אחד מהם נמצא קרוב או פסול, אין עדותם בטלה.
גמרא אמר רבה והוא שהעידו כולם בתוך כדי דבור. ובהא קאמר במתניתין דמאה כשנים, אבל אם העידו ולאחר זמן העידו האחרים, הרי הן כשתי כיתי עדים לכל דבר, לשון רש"י. וקשה, דהא משמע בסמוך דלעניין דין דנמצא אחד מהן קרוב או פסול אין תלוי בהעדאת כדי דבור דאין תלויה רק בראיית המעשה גרידא אף כי לא העידו הפסולים אלא ראו המעשה לאסהודי, ולרבי יוסי אפילו למיחזי אמרינן דנמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף כי העידו אחר כדי דבור, מדאמר לקמן הרוג יציל נרבע יציל. לכך נראה, דלאו אנמצא אחד מהן קרוב קאי אלא אנמצאו מקצתן זוממין. וטעם יש בדבר, משום דאין הזמה אלא אחר שהעידו העדים, הילכך בעינן שיעידו כולן תוך כדי דבור, דאז הוו כחד עדות. אבל לדין דנמצא אחד מהן קרוב, מדהוקשו שלשה לשנים, דכתיב [דברים י"ט] על פי שנים עדים או על פי שלשה יקום דבר, האי דרשא שייך שפיר בראיית מעשה, לפיכך אם כשרים כל הרואים יקום דבר ואי לאו לא יקום.
אמר ליה אביי אלא מעתה הרוג יציל. פירש רש"י, לרבי יוסי פריך, דאמר רבי [יוסי אף] בלא הותרו, שלא נתכוון להעיד, מציל הנדון משום קורבא, אם כן הרוג יציל אף על גב דלא נתכוון להעיד משום דקרוב הוא אצל עצמו.
נרבע יציל. משום דקרוב הוא אצל עצמו. ואם תאמר, האמר פרק קמא דסנהדרין [ט' ע"ב] פלוני רבעני אפילו לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו, משום דפלגינן דבוריה, ומאי פריך הכא נרבע יציל. ויש לומר, דהתם מיירי בדליכא סהדותא מעלמא דרבעיה לרצונו כי עצמו ואחר, ומשום הכי פלגיה דבוריה, דלגבי דידיה לא מהימנינן ליה לומר מרצונו, משום דקרוב הוא אצל עצמו. אבל הכא מיירי דאיכא עדים שנרבע מרצונו, אם כן מעתה נעשה רשע ופסול לעדות, דאין אנו צריכים לעדותו כלל. ועוד אומר הרב ר' יוסף בכור שור, דפריך הכא נרבע שהוא קרוב [לרובע וכן הרוג שהוא קרוב] להורג יציל.
היכי אמרינן. בדיני ממונות קמיבעיא ליה, דבדיני נפשות קל להבין, דניחזי אם התרו בו הקרוב והפסול אם לאו, אבל בדיני ממונות דליכא התראה במה נדע בתחלת ראייתם אם לעדות נתכוונו אם לאו, דאמרינן דנמצא אחד מהם קרוב או פסול דעדותם פסולה.
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי. קשה, האיך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט, אי אפשר שלא יהיו קרובים באותו מעמד, ואם כן היה לנו לומר דעדות הכשרים בטל. וליכא למימר, דכיון דלמיחזי אתו אינו בטל בכך, הא ליתא, דלרבי יוסי בטל נמי כי אתו למיחזי, דהא פריך הרוג ונרבע יציל אף על גב דלא אתי לאסהודי, וגט נמי דמי לעדות נפשות, דשריא אשת איש שיש בה מיתת בית דין. וטעמא דפירש במתניתין לגבי עדות נפשות שייך נמי בגט. וגט לרבי נמי קשה, דבדאתו לאסהודי נמי מודה דפעמים שיתכווין אחד מן הקרובים להעיד, שלא ידעו את הדין. לכך נראה, דלרבי יוסי נמי לא אמר עדותן בטלה אלא אם כן באו עדים להעיד לפני בית דין, אבל בשביל ראייה לחודה לא. ואם תאמר, אם כן מאי פריך הרוג יציל, והא אינו בא להעיד בבית דין. על כן יש לומר, דודאי התנא סבור מתחלה דלרבי יוסי כי נמי לא בא להעיד בבית דין רק לראות המעשה בשעתו עדותן בטלה, אבל [לאחר] שתירץ במקיימי דבר הכתוב [מדבר], פירוש, שבאים לקיים דבריהם בבית דין, אז ודאי הבין דלא אמר רבי יוסי עדותן בטלה אלא בבאים להעיד בבית דין. ואם תאמר, אם כן מאי פריך מה יעשו שני אחים כו', והלא אין שם חששא אם לא יבואו להעיד בבית דין כדפרישית. ויש לומר, משום דלפעמים שלא ידע בזה יעיד האחר אף על פי שכבר העיד אחיו בבית דין, ואפילו אירע שאיחר כדי דבור להעיד אחרי עדות אחיו מכל מקום עדותן בטלה, משום דמקיש שלשה לשנים לעניין נמצא אחד מהם קרוב או פסול גם בזה אחר זה, אף על גב דלענין הזמה בעינן לעיל תוך כדי דבור, התם היינו טעמא דהזמה משעת עדות אתיא, הילכך ליכא לאקושי ג' לשנים לאחשובינהו עדות אחת אלא דווקא כשמעידין בבת אחת ובתוך כדי דבור, אבל לענין קרוב או פסול כיון שמשעת ראייה שרואים מעשה מתחילין להיות צריכין כשמתכוונים להעיד, אם כן מההיא שעתא בעינן שלא יהא שם קרוב או פסול כדפירשתי לעיל, מאחר שחוזרים ומעידים בבית דין.
<h2>דף ו:</h2>
מתניתין היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים מחלון זה. ולא גרסינן במתניתין אחד מחלון זה.
ואחד מתרה בו באמצע. תימא, אמאי הוצרך לומר ואחד מתרה בו, שאינו מן העדים. ויש מפרשים, דנקט משום רישא, דקתני רואין [אלו] את אלו, ומסתמא על ידי המתרה שאומר לעדים לאילו ולאילו ראו את המעשה הרע אשר זה עושה. ועוד נראה למרפ"א, דנקטיה לאפוקי מרבי יוסי, דפליג בסיפא ואמר לעולם אינו חייב עד שיהו פי שני עדים מתרים בו.
שמקצתן רואין [אלו] את אלו. במקצתן סגי, דכיון שמקצת אילו השנים שבחלון זה שהם עדות אחת רואין את אלו, מצטרפין כולן יחד, אף אותן שאינן רואין.
הרי אלו [עדות] אחת. להזמה, שאם נמצא אחד מכולם קרוב או פסול עדות כולם בטלה, וכן אם נמצא אחת מהן זוממת אין נהרגין עד שיזומו כולן. ובטלה נמי עדות כולן בהזמת אחת מהן, דהזמה הוי כאילו נמצא אחד מהן קרוב או פסול.
הוא והן נהרגין. אף על פי שלא הוזמה כת שנייה, דשתי עדיות הן. יש אומרים, שצריך שתהא כל כת וכת רואה את המתרה והמתרה רואה אותן ואז מצטרף המתרה לזו ולזו, דאם לא כן אין המתרה מצטרף עמהן ולא יהרג על פיהם הנידון, דלעולם אינו נהרג אלא אם כן הוי המתרה מעדות השנים הבאים לחייבו. והא דקתני נמצאת אחת מהן זוממת, צריך לומר שגם המתרה הוזם עמהם, דהא מעדותן הוא, כדפרישית. ומכל מקום הוו השתי כתות שתי עדיות, כיון שאין כת זו רואה את זו. ולאו מילתא היא, דאדרבא לא מיתוקמא מתניתין אלא בשאינם רואים את המתרה וכן אין המתרה רואה אותם, דאי רואה המתרה אותם או הם רואים את המתרה הוו השתי כתות עדות אחת אף על פי שאין רואין אלו את אלו, אלמא לא בעינן שיהו כל השנים רואין את השנים שמכאן, אלמא בחד סגי. ועוד קשה, מה שפירש דצריך שיהא המתרה מעדותן, דהא אמרינן בגמרא מתרה שאמר אפילו מפי עצמו של הרוג ואפילו מפי [השד], ואז ודאי אין המתרה מעדותן כלל. לכך נראה, דודאי מיירי כשאין רואין את המתרה ולא המתרה רואה אותם. ואם תאמר, אם כן מנא ידעי דהתרו בו. מיירי ששמעו המתרה כשהתרה בו. ובכך סגי, דקיימא לרבנן דפליגי אדרבי יוסי דבסמוך, דלא בעינן פי שנים עדים מתרין בו כרבי יוסי.
גמרא מניין לעדות מיוחדת שהיא בטלה. פירוש, אחד מחלון זה ואחד מחלון זה, ומילתא באפי נפשיה היא, ולא קאי אמתניתין, דבמתניתין לא מיירי בהכי.
לא נצרכה אלא לבועל את הערוה. דהשתא אפילו בזה אחר זה נמי רואין כל אחד [כדי] חיובא, אף על פי שאין רואין כל [ה]מעשה, ואפילו הכי מצטרפין. וקשה, דמכל מקום מאי אפילו דקאמר, ומאי רבותא היא כששניהם בחלון אחד יותר מבשנים בשתי חלונות כ"ע אם רואים בו.
אם רואים את המתרה או המתרה רואה אותם מצטרפין. ומתניתין דקתני הרי אלו שתי עדיות חלוקות, צריך לומר דמיירי שאין רואין את המתרה וגם אין המתרה רואה אותם. ואם תאמר, אם כן היכי מיחייב על פיהם, מנא ידעי דהתרה בו. ויש לומר, דמיירי ששמעו המתרה שהתרה בו, אבל לא ראוהו והוא לא ראם וכדפרישית במתניתין.
אמר רבא אם היו רואים מתרה. כו'. מכאן מייתי ראיה במתניתין גבי סיפא דקתני, הרי אלו שתי עדיות, דמכל מקום מיירי שהם רואים את המתרה כדפירשתי במשנה, דרבא בא לפרשה ולהעמידה בכך. ולאו מילתא היא, דהכא אעדות מיוחדת דברייתא קאי, אחד מחלון זה כו', שאין מצטרפין, ועלה קאמר דאם העדים העידו שמכאן ומכאן רואין אותו המתרה או המתרה רואה אותם מצטרפין להיות עדות אחת, גם העד שמכאן והעד שמכאן, אף על פי שאין רואין זה את זה מצטרפין, כמו מקצתן רואין אלו את אלו דמתניתין. ותדע דאעדות מיוחדת דברייתא קאי, דאי אמתניתין קאי אהא דקתני, הרי אלו שתים עדויות, כדפרישית, אם כן הוה ליה למימר ואם לאו אין מצטרפין, שזהו עיקר החדוש.
או מתרה רואה אותן מצטרפין. פירוש, ונהרג על פיהם, דלא חשיב ליה עדות מיוחדת. ואם תאמר, והיכי מהימנינן ליה למתרה שהוא יחיד לומר שראה אותן, ואיך נאמין היחיד להרוג את זה, דבשלמא כששניהם רואים את המתרה הרי שנים הם, אבל מתרה רואה אותם קשה דהא יחיד הוא. ויש לומר, דמיירי שיש עדים שמעידים שהמתרה רואה אותם, אך אותם העדים לא ראו את המעשה.
עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות. לא דאמי להא [דתנא קמא] דרבי יהושע, דאמר פרק ב' דסנהדרין [ל' ע"א] עד שיראו שניהם כאחת, דהתם אתא לאפוקי אחד אומר שלוה פלוני מחבירו ביום ראשון ואחד אומר שלוה ביום שני הלואה אחרת, דאמנה דקמסהיד האי לא קמסהיד האי, אבל הכא שראו כאחד המעשה אך לא ידע זה שחבירו ידע הדבר, בהא מודה.
בדיני נפשות הוא דלא יומת הא בדיני ממונות כשרה. והקשה הר"ר אברהם מאורליינש, דהא קרובים נפקא לן [סנהדרין כ"ח ע"א] דפסולים מלא יומתו אבות על בנים, ובדיני ממונות גמרינן מיניה דכתיב [ויקרא כ"ד] משפט אחד יהיה לכם, ואם כן הכא נמי נילף ממונות מנפשות להך מילתא דעדות מיוחדת. ונראה, דעל כרחך היינו קרא לאו בדיני ממונות דעד אחד מועיל לממון, לשבועה מיהא [איתיה].
<h2>דף ז.</h2>
אי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזיל. מכאן יש ליזהר בעידי ממון, שלא יהיו קרובים לא ללוה ולא למלוה ולא לערב.
כמכחול בשפופרת. תימא מחלל [שבת] מאי איכא למימר, היכי היו מצילין אותו. ויש לומר, דלא שכיחי כולי האי, כי אם ברוצח ועריות. ואם כן שפיר הן אומרים, דאין אדם נהרג, כיון שהיו מצילין ברוצח ועריות דשכיחי. ועוד יש לומר, דאיכא למימר ראיתם אם המחלל טרפה אם כן אינן נהרגין, דגברא קטילא בעו למיקטל, ואם כן הוא נמי לא מיקטיל בעדותו, דהויא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה, ולאו עדות היא. ואם תאמר, אם כן אם תמצי לומר שלם הרג כו', ליבדקו בהו דילמא רוצח גופיה טרפה הוא, ואם כן לא מיקטלי אם יוזמו, הילכך הוא נמי לא מיקטיל, כדפירשתי. ויש לומר, דבפני בית דין מיהא חייב. וצריך עיון לרבי עקיבא דאמר [י"ב ע"א], בסנהדרין שראו באחד שהרג פטור ואין עד נעשה דיין.
היה מעגל במעגלה. בימיהם היו הגגים שוים ולא היו משופעים כעין שלנו, (ולא) [ו]היו רוצים לשוות טיח, ולוקחין אבן עגולה ארוכה או חתיכת עץ עבה וחלקה ויש לה בית יד שנים ארוכים, ומעגלים אותה על פני הגג להשוותו והיינו מעגלה.
[משלשל בחבית]. קצת קשה, אמאי לא קאמר ונפסק החבל ונפל עליו, כדתניא בסיפא. ונראה, דנפלה, רצונו לומר שנשמט מידו. ולכך לא רצה לומר נפסק, משום דפליגי ביה לקמן [ט' ע"ב] דאם כן לא אתיא כרבי, דאמר לקמן נפסק אינו גולה. יש מדקדקין, אמאי נקט כל אלו היה מעגל, היה משלשל, היה יורד בסולם, הא באחת מאלו שמעינן כללא דכל ענייני ירידה. ויש לומר, דנקט [לא] זו אף זו, כלומר לא זו דמעגל, דבדין יש לו לחייבו גלות דלמה לא נזהר, אלא אפילו משלשל חבית, דשפיר מוזהר שלא ישבר חבית שלו ואם כן אנוס הוא, ומהו דתימא דלא ניחייביה גלות, קא משמע לן. ועוד, לא זו אף זו, יורד בסולם, דמוזהר טפי מכולם שלא יפול, אפילו הכי הרג חייב.
<h2>דף ז:</h2>
גמרא מזיד פשיטא בר קטלא הוא. ואם תאמר, ולימא איהו דאתא למעוטי במזיד ולא אתרו ביה. יש לומר, ההוא מבלי דעת (נפקא) דרישיה [נפקא] (דברים ד') פרט למתכוין. ועוד יש לומר בשגגה כו'.
אלא פרט לאומר מותר. ואם תאמר, מאי שנא דגבי חטאת חלב וגבי שבת כתיב [דברים ט"ו] בשגגה, ומחייבינן ביה תינוק שנשבה לבין הגוים, פרק כלל גדול [שבת ס"ח ע"ב]. ויש לומר, דהכא איכא בשגגה [במדבר ל"ה] יתירה למעוטי אומר מותר.
מתכוין פשיטא. תימא מיירי בלא אתרו ולעולם מתכוין. ויש לומר, דההוא ודאי דבשגגה נפיק [במדבר ט"ו].
בלא איבה פרט לשונא. קשה, אמאי צריך האי קרא, תיפוק ליה מדכתיב בהדיה במשנה תורה [דברים ד'] והוא לא שונא לו. ושמא יש לומר, דבמשנה תורה חזרה ונשנית בשביל דבר שנתחדש בה. והרבה פרשיות יש בעניין זה במשנה תורה. אבל לא קשה מוהוא לא אויב לו (דתורת כהנים) [דבאלה מסעי (במדבר ל"ה)], דההוא אצטריך לכדדריש בסנהדרין פרק (אחד דיני ממונות) [זה בורר (כ"ט ע"א)], והוא לא אויב לו, ידיננו, כן נראה למר"ף.
אשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע. בפרק כיצד הרגל [ב"ק כ"ו ע"ב] פירשו רבינו שלמה בשני אופנים, האחד, דנפטר מגלות והאחר דחייב גלות. ולשון פרט, רצונו לומר דאינו בכלל מכה נפש, אלא בכלל ושמתי לך מקום, נראה לפטור כמו אינך פרטי דהכא.
<h2>דף ח.</h2>
דהיינו דקאמר ועוד. פירוש, משום דמעיקרא הוה אמינא טעמא משום יש אם למסורת, ובתר הכי קאמר ועוד לחזור בו, כלומר אף על גב דליתא אלא קיימא לן דסבירא ליה יש אם למקרא, מכל מקום הכא איכא למשמע מגזירה שוה. תימא דמעיקרא נמי לא תלה טעמא כלל במסורת אלא משום דכתיב מעצו. ואומר הר"ר יוסף בכור שור, דהיא היא, והכי קאמר, וכי כתיב ונשל הברזל מעצו, דאי הוה כתיב כן אז ודאי היה מגלה לן דיש אם למקרא, והלא נאמר מן העץ, ואם כן אין לשון המקרא דקרי ונשל מוכיח כן, אלא ודאי מן העץ מוכיח דיש אם למסורת שהוא ונשל כמו והשיל, וזה הלשון מיושב מן העץ ומן המתבקע קאמר, והשתא ניחא הא דקאמר ועוד.
מהו דתימא הא ככח כחו דאמי. ולא דאמי לעץ המתבקע, דהתם נגע במה שבידו בשעת התזת העץ, אבל הכא שכבר יצא מידו בשעת התזת העץ דאמי טפי לכח כחו, אימא לא מיחייב, קא משמע לן.
באשפה העשויה ליפנות. והשתא ביום ובזורק לאשפה ולא בסותר כתלו. ואם תאמר, לימרו דאינה עשויה ליפנות כלל גם בלילה, ובמיקרי ויתיב, וכדקאמר השתא. ויש לומר, דאם כן אנוס הוא, דלית ליה לאסוקי אדעתיה הא דמיקרי ויתיב, כיון שאינה עשויה ליפנות כלל, אבל השתא דעשויה ליפנות בלילה אית ליה לאסוקי אדעתיה גם ביום הא דמיקרי ויתיב.
אף על גב דגמיר מצוה קעביד. ואם תאמר, מכל מקום קשה משליח בית דין, דלימא כיון דאילו לקה בבית דין לא מצוה קעביד כו', דליכא לשנויי כדלעיל אף על גב דגמיר כו'. ויש לומר, דמכל מקום איכא מצוה מתחלה, מה שאין כן בחטיבת עצים דסוכה, דאם מצא חטוב לא יהא מצות חטיבה מעולם, שהרי לא חשב לכך.
<h2>דף ח:</h2>
טמא יהיה מכל מקום. תימא, לשתוק מאשר ומיהיה [במדבר י"ט]. ויש לומר, דאשר אורחיה דקרא הוא.
דילמא חרישה דעומר מצוה ואמר רחמנא תשבות. קשה, לשתוק מיניה דתשבות, ומהיכא תיתי קרא למישריה. ויש לומר, דלא חש רק לסתור דברי רבי ישמעאל, דאמר מה חריש רשות, ומעתה נאמר דאתא לדרשא אחריתי, כן נראה למר"ף.
והאמרת יצא האב המכה את בנו. קשה להר"ם, דהיינו כשמייסרו ומכהו בתוכחתו, אבל אם הלכו ביער והרגו שוגג למה לא יגלה. וצריך לומר, דמשמע בכל עניין אף אם מכהו לייסרו, דאם לא כן אמאי נקט האב טפי מאיש אחרינא.
<h2>דף ט.</h2>
אלמא גר תושב גוי הוא. מתניתין נמי ידע דאתא למעוטי גר תושב שהרג ישראל שאינו גולה אלא נהרג. וכן ישראל שהרג גר תושב אינו גולה, אלא פטור. וכן מוכיח לשון מתניתין, דקתני הכל גולין על ידי ישראל וישראל על ידי הכל, חוץ מגר תושב. כלומר דלא הוי בכלל דהאי הכל דאין גולה על ידי ישראל אלא נהרג, וכן ישראל אינו גולה על ידו אלא פטור. אלא סלקא דעתיה דכיון דישראל אינו גולה על ידי גר תושב ולא גר תושב על ידי ישראל דהוי כגוי, אם כן הוא הדין גר תושב לא ליגלי אלא ליקטיל מידי דהוה גוי לגוי דנהרגין זה על זה אפילו שוגגין, דאין בן נח צריך התראה, כדאמרינן פרק ד' מיתות [סנהדרין נ"ג ע"א]. ולהכי פריך אימא סיפא, ומשני רישא דווקא קאמר, גר תושב על ישראל אינו גולה אלא נהרג, אבל גר תושב שהרג את גר תושב לא מיקטיל אלא גולה, וכדמייתי בתר הכי מקראי.
דרך עלייה דישראל פטור הוא נהרג. ואם תאמר, אכתי לא הוי דומיא דגוי, דגוי אפילו דרך ירידה נהרג. ויש לומר, דמכל מקום הוי דומיא דגוי לענין דרך עליה, דגוי לא שנא בר מיניה נהרג כו'. ובהך סגי, כיון דהוי דומיא דגוי בחדא מילתא.
אמר ליה רבא ולאו כל דכן הוא ומה דרך ירידה כו'. ואם תאמר, אדרבא היא הנותנת, דרך ירידה ניתן לישראל לכפרה וקל הוא, אבל דרך עליה דלא ניתן לישראל לכפרה גבי גר תושב חמור הוא ונהרג, דהכי נמי אמרינן ריש (פירקין) [פר"ק (ב' ע"ב)]. ויש לומר, דלית ליה לרבא האי טעמא דדרך עליה חמור משום דלא ניתן לכפרה, אלא דקסבר משום דקל הוא טפי מדידיה דהוי אונס ביותר, ולכך פטור מגלות, והילכך לא מצי למימר דחמור יותר מדרך ירידה.
שאני אומר מותר קרוב למזיד הוא. ואם תאמר, אמאי לא פרכינן ולאו כל דכן הוא, ומה דרך ירידה דחייב גלות בישראל אפילו הכי מקילינן בגר תושב לפוטרו על ידי גלות ולא מיקטיל, אומר מותר דבישראל פטור ואינו נהרג כו'. ויש לומר, דאדרבא היא הנותנת, דרך ירידה הקל וניתן לכפרה, אבל אומר מותר דקרוב למזיד, חמור.
אומר מותר קרוב למזיד הוא. פירוש, משום דכי היכי דהיה לו ללמוד, הכא נמי דהיה לו לעיין.
ואזדו לטעמייהו. רב חסדא דמוקי בדרך עלייה ואז נהרג, ולא מוקי לה באומר מותר, דסבירא ליה דאומר מותר אנוס ולא מיקטיל. ורבא דאמר אומר מותר מיקטיל, דהיה לו ללמוד.
בגר תושב קאי כסבור בהמה ונמצאת אדם. רבא אומר חייב, כדפירשתי, דהיה לו לעיין אם אדם או בהמה, וכמה היה אומר [מותר] דהיה לו ללמוד. וקשה, דבריש פירקין [ז' ע"ב] קאמר בבלי דעת [דברים ד'], פרט לנתכוין להרוג בהמה והרג אדם. ולמה לי, תיפוק לי משום דחשיב כאומר מותר, כדמשמע הכא, ואומר מותר אימעיט מן בשגגה [במדבר ט"ו]. ויש לומר, דלעיל מיירי כגון אדם ובהמה לפניו ונתכוון לבהמה והרג האדם, אבל הכא דאותו שנתכוון הרג שהוא קרוב למזיד הוא.
אלא דינו מסור לאדם. לפי גירסא זו הכי פירושו, אלא אף על גב דכתיב [בראשית ל"ט] וחטאתי לאלהים, מכל מקום היה דינו מסור לאדם, פירוש חייב בדיני אדם. וקשה, דלישנא לא משמע הכי. לכן נראה כאידך לישנא, אלא דינו מסור לשמים, ולא לאדם, לפי שלא היו יודעים העולם שהיתה אשת איש, ולעולם חייב בדיני אדם. כן נראה למר"ף.
איתיביה רב חסדא לרבה הגוי גם צדיק תהרג. דקאמר אבימלך הלא הוא אמר לי אחותי היא, כלומר ואפילו נמי שכב עמה לא היה עונש בדבר, דאומר מותר הוא, דסבור אחות אברהם היא, והודה לו הקדוש ברוך הוא, אלמא אנוס הוא.
התם ודאי כדקמהדרי ליה מן השמים עלויה. דהקדוש ברוך הוא לא הודה לו, ואדרבא אמר לו [בראשית כ'] הנך מת על האשה, דהיה לו ללמוד ולא למד.
<h2>דף ט:</h2>
הכי גרס רש"י, נשמט מנשמט לא קשיא, כאן באוהב כאן בשונא, נפסק אנפסק לא קשיא, הא רבי והא רבנן. פירש הקונטרס, ואם כן לא משכחת לה דשונא גולה, דבנשמט אוהב גולה ולא שונא, ובנפסק אפילו אוהב אינו גולה וכל שכן שונא. ודוחק, דאין זו סברא לומר דלית ליה דרבי הא דרבי שמעון דהוא רביה. ונראה לומר, דמשכחת ליה כגון שנפל מן הגג עליו, דהכל יודעים דלא מדעתו נפל שהרי היה בסכנת מות.
ושלשתן יהו משולשין. שיהו מתחילת ארץ ישראל עד ראשונה כמראשונה עד שנייה. שד' חלקים היו עושים ארץ ישראל ובאמצע היו ערי מקלט. וכן צריך לפרש ההיא דמסכת מגילה [י"ט ע"א], דקאמר נקראת איגרת, שאם הטיל בה ג' חוטי גידין כשרה, ובלבד שיהו משולשין. והפירוש דהתם הוי כי הכא, שצריך שיהו ג' תפירות של גידין. ועוד, שצריך שיהו משולשין, פירוש שיתחיל התפירה עד חוט של גידין כמו עד שנייה של גידין והשניה עד שלישית כמו מן השלישית עד סוף התפירה. ולא כדברי המפרש משולשין, אחד בתחילה ואחד באמצע ואחד בסוף.
בגילעד שכיחי רוצחים. פירוש, ולהכי צריכי ערי מקלט לפי שכשהרג מזיד הקדוש ברוך הוא מזמנם לפונדק אחד, כדאיתא לקמן [י' ע"ב], (והורגין) [והורגו] שוגג.
<h2>דף י:</h2>
אין והתניא רבי יוסי ב"ר יהודה אומר בתחלה אחד שוגג ואחד מזיד כו'. ואם תאמר, למה לא הביא ממשנתינו [ט' ע"ב] דמילתיה דרבי יוסי ב"ר יהודה מיתניא במתניתין כי הכא. ויש לומר, דברייתא עדיפא ליה, משום דמינה מוכח שצריך ללכת לשם, ומדמייתי גבי פסוק דכתיב [דברים י"ט] ושלחו וגו', אבל ממתניתין לא שמעינן ליה, אלא מאיליהם היו הולכים שם, דהא לא מייתי פסוק גבי מזיד. ועוד נראה למר"ף, דמברייתא מוכח ודאי דמחייבין קאמר, כדקאמר מעצמן היו גולין, מכלל דרבי יוסי ב"ר יהודה חייבין קאמר.
חד אמר מביאין עגלה ערופה. תימא, דהא תנן פרק עגלה ערופה [סוטה מ"ד ע"ב] אין מודדין אלא מעיר שיש בה בית דין. ויש לומר, דהתם כגון דאיכא עיירות טובא ובחדא מינייהו יש בית דין, דכיון דמצינן לקיומי קרא מקיימינן ליה. אבל הכא מיירי שאין שם בית דין בכל עיירות הסמוכות, הילכך קאמר דמכל מקום מודדין מינייהו.
<h2>דף יא:</h2>
נדוי על תנאי צריכה הפרה מנלן מיהודה. יש מדקדקין, דנדויים שלנו אפילו אותם שיש להם זמן, יהו על תנאי צריך הפרה. ולא היא, דדוקא יהודה שהיה מתכוין לנדות עצמו מספק שהרי התנה בדבר שלא היה בידו לקיים, דשמא היה יוסף מעכבו או שמא יקראנו אסון בדרך, ולכך חל הנדוי מעיקרו על תנאי. אבל שאר תנאי דבידו לקיים, כגון שמנדים אדם שלא יעשה זה הדבר ודאי לא חל עליו הנדוי מעיקרו כלל, כיון דבידו הוא בשעת הנדוי אנו יודעים בודאי שבדעתו לעשות הדבר קודם שיהא בנידוי, ועל כן לא חל הנדוי כלל.
מי גרם לראובן שיודה יהודה. תימא, דאמר במדרש, וישב ראובן אל הבור, מהיכן שב, מבית אביו, שישב בתענית על מעשה דבלהה. וזה היה קודם למעשה יהודה. ויש לומר, דמכל מקום לא הודה ברבים עד למעשה דיהודה, שראה שהודה יהודה בגלוי, אז אמר אף אני בלבלתי יצועי אבי.
איבעיא להו מיתת כולם הוא חוזר כו'. לכאורה, אכהן משיח ומשמש ומכהן שעבר קמיבעיא ליה, אבל לא מיבעיא ליה ממשוח בשמן המשחה ומרובה בגדים, דהא אי אפשר להם להיות זה בעת עמוד חבירו, דבבית ראשון היו במשיחה עד ימי יאשיהו ובבית שני לא היה להם שמן. ומיהו יש למצוא שניהם בבית ראשון, כגון בימי יאשיהו, שאז נגנז צלוחית השמן המשחה יום שהלך חלקיה לגולה, שהיה משוח מקודם לכן, בימי יאשיהו, או שעבר מחמת מומו, דאכתי בקדושתיה קאי. ונגנז צלוחית השמן ומינו יהוצדק כהן גדול אחר דהוה מרובה בגדים, וחזר חלקיה מן הגולה ואז עבר מומו ונמצאו שניהם עומדים בעת אחת, זה בעת עמוד זה. והכי נמי משמע בנזיר בריש פרק כהן גדול [מ"ז ע"א], דיכולין להיות זה עם זה.
אמר אביי קל וחומר ומה מי שגלה כבר כו'. תימא, דמהאי דינא נילף נמי לנגמר דינו בלא כהן גדול, דלא יגלה כלל, ומי שגלה קודם לפני מות הכהן הגדול יוצא במיתתו, ומי שלא גלה לפני מיתה אינו דין שלא יגלה אחר מותו. דכי האי גוונא אשכחנא בערכין [כ"ט ע"ב] מכורה כבר, יוצאת בהבאת סימנין, שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר. ונפקא לן מהאי דינא, דאינה נמכרת כלל אחר הבאת סימנים עד עולם. ונראה, דלא קשה מידי, דהא מיתת כהן גדול כפרה הוא, כדאמר בסמוך, וכפרה לא שייכא אלא למי שנתחייב בכך כבר. והלכך דווקא למי שנגמר דינו ונתחייב גלות ואחר כך מת כהן מכפרא ליה מיתת כהן גדול שלא יגלה כלל בקל וחומר, כדקאמר תלמודא, אבל נגמר דינו בלא כהן גדול, שכבר מת כהן קודם גמר דינו של זה ודאי ליכא למילף דהיאך תכפר מיתת כהן גדול לזה שלא היה עדיין חייב בשעת מיתת כהן גדול. וליכא למימר דמכפר לו מיתת כהן גדול השתא שנגמר דינו, דהא לא מכפרא אלא בשעת מיתה ולא אחר כך, ובשעת מיתה לא היה זה חייב מיתה, כדפירשתי. ולא דאמי לההיא דערכין מכורה כבר יוצאת כו', דהתם משעת הבאת סימנין מתחיל גדלותה ושוב לא יפסוק ממנה גדלות לעולם, ולכך שייך למימר שפיר דלא תימכר כלל אחר הבאת סימנין לעולם. כן נראה למר"ף.
<h2>דף יב.</h2>
יכול מיד תלמוד לומר עד עמדו וגו'. משמע, דסבירא ליה להאי תנא דאין גואל הדם רשאי להרוג את הרוצח יותר משאר אדם, דבבית דין תליא מילתא. וגואל הדם לא הוזכר אלא למצוה, שיחזר שיהא נהרג בבית דין. וכן יש בספרי [במדבר ל"ה] גואל הדם הוא ימית אותו וגו', יכול בינו לבין עצמו, תלמוד לומר כל מכה נפש, לפי עדים. רבי יונתן כו' עד בעדים ובבית דין.
עד שיעמוד בבית דין אחר. תימא, דאמר בפרק ראוהו בית דין [ר"ה כ"ו ע"א] עד כאן לא קאמר [רבי] עקיבא אלא משום דכיון דחזו דקטל תו לא חזו ליה זכותא. ולמה לי, תיפוק לי מקרא דהכא, וטעמיה דהתם איצטריך דלא תגמר דיני ממונות מהכא.
אילן שהוא בפנים כו' כנגד החומה ולפנים כלפנים. תימא, דאמר בכיצד צולין [פסחים פ"ה ע"ב], דאין אוכלין קדשים אאיגרא, דאמרינן גגין לא נתקדשו. אם כן, גם מעשר שני לא יהו אוכלין אותו על האילן, דמאי שנא. יש לומר, שאני נוף שהוא מפורד מחבירו. עוד יש לומר, שענפיו מועטין, שאין בהם ד' טפחים, דלא חשיבי, והוי כאילו עומד באויר נגד הקרקע.
<h2>דף יב:</h2>
גבי מעשר לחומרא עיקרו בחוץ ונופו לפנים כי היכי דבנופו לא מצי פריק ליה. פירוש, לא אזלינן בתר נוף לקולא, לומר דכי היכי דבנופו ולפנים מצי אכיל ליה בלא פדיה, אלא לחומרא דווקא, לומר דלא מצי פריק מעיקרו. ומדלא הזכיר אכילה לומר כי היכי דלא מצי אכיל בעיקרו לא ניכול בנופו לחומרא, מכל מקום נוף לא שדינן בתר עיקרו גם לחומרא, ולקמן איצטריך.
ומר סבר עיקרו דרגא לנופו. קצת קשה, מנלן לאפלוגי רבנן אדרבי יהודה בכך. ויש לומר, דמשמע מתוך הברייתא דפליגי רבנן ורבי יהודה בתרתי, בין במעשר בין בערי מקלט, מדנקט ירושלם ברישא, מוקמי ליה כרבי יהודה, מכלל דרבנן פליגי עילוייה. ואם כן סיפא נמי, דערי מקלט, אתיא כרבי יהודה, ורבנן פליגי עילוייה. דאין סברא דרישא הוי פלוגתא וסיפא אליבא דדברי הכל.
רב אשי אמר מאי אחר הנוף אף אחר הנוף. פירש הקונטרס, דבא לתרץ דמתניתין דתני אחר הנוף, וכן ברייתא דערי מקלט, רבי יהודה [היא], וכולה לחומרא. לעניין מעשר, כדשני. ולעניין מקלט, אף לאחר הנוף קאמר. והא דפרכינן אלא עיקרו בפנים ונופו לחוץ, הכי נמי דמעיקרו מצי קטיל, לא היא, דודאי לא, דאף אחר הנוף קתני מתניתין, דגם אחר הנוף אזלינן היכא דהוי חומרא, כגון דעיקרו בחוץ ונופו בפנים, דשדינן עיקרו בתר נופו, ואף בעיקרו לא מצי קטיל. והוא הדין דאזלינן בתר עיקרו למשדיה נופו בתר עיקרו לחומרא. כגון, דעיקרו בפנים ונופו בחוץ, דלא מיבעיא בעיקרו, דלא קטלינן ליה, אלא אף בנופו לא קטלינן ליה, דאזלינן בתר העיקר. ומשום דבכל דוכתא שדינן נוף בתר עיקר, איצטריך למיתני הכא גבי מקלט דזימנין דשדינן עיקר בתר נוף לחומרא. וקשה, דאם כן לא אתי שפיר לישנא דמתניתין, דקאמר הולך אחר הנוף, והא בתר עיקר נמי אזלינן לגמרי כמו בתר נוף היכא דמעיקרא שהוא בפנים. וכי היכי דתנא הכל הולך אחר הנוף, דהיינו אף אחר הנוף, הכי נמי מיבעי ליה למיתני הכל הולך אחר העיקר, ונוף אף אחר העיקר. ועוד קשה לומר, שיבטל כלל דין הנוף לקולא ולא לחומרא, דהא לעיל, גבי מעשר, כי קאמר דאזלינן בתר הנוף לחומרא, לעניין פדייה בעיקרו בחוץ ונופו לפנים, דשדינן עיקר בתר נוף, לעניין דלא מצי פריק ליה, גם בעיקרו לא קאמר שום חומרא לעניין אכילה, לומר דנישדי נוף בתר עיקר, לעניין דלא ניכול בנוף, כיון דלא מצי אכיל בעיקר. משמע דבעיקרא בחוץ ונופו בפנים, דמצי אכיל, מיהא בנוף גופיה דלא בטיל, דין נוף גופיה לא יהא בטל לעולם גם לחומרא, כדפירשתי. והכי קאמר, אף אחר הנוף שדינן ליה לעיקרו לחומרא, כגון עיקרו בחוץ ונופו לפנים, דלא מיבעיא בנופו דלא מצי קטיל ליה, אלא אף בעיקרו נמי לא מצי קטיל ליה. אבל שדה, דעיקר אזיל בתר נפשיה שיש לו עיקר דין עצמה, כגון דעיקרו בפנים ונופו בחוץ, אף על גב דבנופו מצי קטיל כדפירשתי, דלעולם יש לו לנוף די[ן] עצמה גם להקל, מכל מקום, בעיקר בפנים לא מצי קטיל, דלא שדינן לעיקר בתר הנוף לקולא, רק לחומרא. והש"ר פירש במשניות, דרב אשי בא להעמיד תירוץ קמא, לחלק בין מעשר למקלט. ורמינן מעשר אמעשר, הא דתניא, בירושלים הלך אחר הנוף קאמר, ולא שדינן ליה בתר עיקר, אלא אזלינן בתר חומרא, לא שנא עיקרו בפנים ונופו בחוץ לא שנא איפכא.
מכאן כו' לוי שהרג פילכו קולטו. פירש רש"י בזבחים [קי"ז ע"א], דכיון דדרשת [במדבר כ"א] מקום מקומך, דהיינו מקום לוייה, כי דרוש נמי דלויים יגלו לשם, פילכו קולטו. וקשה, דהא אמרינן כבר גולה מפלך לפלך. ועוד, התנן בן לוי גולה מעיר לעיר, והכא אמר דפילכו קולטו. ויש מפרשים, דהני מילי לכתחילה, אבל דיעבד פילכו קולטו. ודוחק הוא, דכיון דילפינן ליה מקרא אין שייך לכתחילה ודיעבד. לכן נראה, דעצה טובה קא משמע לן. שאם גולה מעיר לעיר יהא רשאי לילך בכל העיר, ואם גולה לפילכו, פילכו קולטו, שלא יצא משכונה לשכונה.
<h2>דף יג.</h2>
מתניתין (מעלות) [מעלין] היו שכר ללויים. פירוש, רוצחים הבאים לשם ודרין שם צריכין להעלות מס וארנונה ללויים, דלא תימא דגזירת המלך על הלויים לאכסן אותם בעירם.
לכם לכל צרכיכם. שאין צריכים להעלות שום שכר ללויים.
אל אחוזת אבותיו כאבותיו. סיפא דמילתיה דרבי מאיר היא. וכן בגולה, כמחלוקת בעבד עברי כך מחלוקת ברוצח שגלה ושב במות הכהן. ומהכא יליף דכשהוא ישוב, קרא יתירה הוא, דמצי למכתב ושב אל משפחתו, ולישתוק, ומסיק גמר שיבה שיבה.
גמר שיבה שיבה מהתם. רוצח מעבד עברי, דבתרוייהו כתיב [ויקרא כ"ה, במדבר ל"ה], דאיצטריך לגזירה שוה. אבל לרבי יהודה, הא איכא קרא בהדיא גבי רוצח כמו גבי עבד עברי. ואם כן הא דקתני לעיל וכן בגולה כו', ממילתיה דרבי מאיר הוא.
ואלו הן הלוקין. תנא ושייר, דאיכא בהו מלקיות דלא תנא הכא, כגון טמא ששימש, בעל מום ששימש, מזיח החשן, מכבה גחלת מעל המזבח. והני דתנא, משום חידושא תננהי. תנא חייבי כריתות, לאפוקי מדרבי יצחק. וקצת מהם פירש רש"י אלמנה וגרושה, משום חידושא דשתי שמות הן, פירש הקונטרס, אי נמי משום דהוי לאו שאינו שוה בכל, ממזר וממזרת, משום דכתיב [דברים כ"ג] לא יבא ממזר, ודרשינן [יבמות ע"ו ע"ב] מום זר, הן ממזר הן ממזרת, נתינה, משום דנתינה היינו גבעונים ומז' אומות, דכתיב [יהושע ט'] ויאמרו [איש] ישראל אל [החוי] (החלוץ) אולי בקרבי אתה יושב, ובז' אומות כתיב [דברים ז'] לא תתחתן בם, וכן פירש רש"י כאן.
חלוצה. לאו דידה אינו מפורש בהדיא, דרבינן ליה [קדושין ע"ח ע"א] מן ואשה [ויקרא כ"א]. אי נמי, כיון דתנא אלמנה וגרושה משום חדושא דשתי שמות תנא נמי ממזרת ונתינה, דאורחא דתלמודא למיתני הכי בכל דוכתא.
אלמנה וגרושה חייב עליה משום שתי שמות. דדווקא נתאלמנה תחלה והדר נתגרשה, דיש בה איסור מוסיף לגבי הדיוט, אבל איפכא לא.
הטמא שאכל הקדש. חזר לענייניה למיחשב לאוין של כרת, אבל לעיל אפקיה משום דבעי למיתני כולהו עריות כחדא. ובכל הני יש כרת, עד אכל נבילות וטריפות.
ונותר ופיגול. פירש הקונטרס, מושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הם [שמות כ"ט], ודרשינן [מעילה י"ז ע"ב] כל שבקדש פסול, בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. ולא נראה, שהרי בפרק כל שעה [פסחים כ"ד ע"א] קאמר, דהוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו. לכן נראה, דודאי אזהרת נותר מהכא נפקא, דלגביה לא חשבינן ליה לאו שבכללות, כי כן הוא בכל התלמוד, דלגבי אותו הדבר שכתוב בו הלאו שבכללות חשבינן ליה לאו גמור ולוקין עליו, ואזהרת פיגול נפקא עון עון מנותר.
אכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים. חידוש קצת יש בהן, דחשבינן ליה אכילה אף על גב דיש בהן דבר מאוס.
אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתן. משום דלאו דידהו לא כתיב בהדיא, ונפקא לן [סנהדרין פ"ג ע"א] מאשר ירימו [ויקרא כ"ב], בעתידים ליתרום הכתוב מדבר. אי נמי, משום דאית ביה מיתה בידי שמים, דגמרינן חילול חילול מתרומה. ועוד יש לומר, דאגב אכילות טבל ומעשר תנא אכילת נבלות וטרפות שקצים ורמסים.
מעשר שני והקדש שלא נפדו. איידי דתנא הקדש, דלאו דידיה לא כתיב בהדיא, דגמרינן ליה [סנהדרין פ"ד ע"א] חטא חטא מתרומה, תנא נמי מעשר שני דדמי ליה למלקות דידהו, משום חסרון פדייה הוא.
<h2>דף יג:</h2>
גמרא ר' יצחק אומר חייבי כריתות בכלל היו. פירש הקונטרס, בכלל כל העריות היו, דכתיב [ויקרא י"ח] ונכרתו הנפשות העושות. ולמה יצא כרת באחותו, למה שנה בכרת שלה, דכתיב [שם כ'] ואיש אשר יקח את אחותו. ולא נראה, דהוה ליה למימר אחותו בכלל היתה, כמו גבי הבערה [שבת ע' ע"א]. לכן נראה לי, חייבי כריתות בכלל היו, בכלל מלקות, דהא בכל העריות יש לאו בפרשת אחרי [שם י"ח], וגמרינן הכא דבכל לאו איכא מלקות מן והפלה השם את מכותך וגו' [דברים כ"ח], ולמה יצאת כרת באחותו בפרשת קדושים [ויקרא כ'], והלא אחותו היתה כתובה עם כרת העריות דבקדושים דכתיב ונכרתו הנפשות, אלא לכך חזר ושינה בכרת שלה, יצאה לדונה בכרת ולא במלקות, כלומר לנתק מלקות הלאוין מכולן ומינה תידוק דכל חייבי כריתות לא ילקו.
ר' יצחק אומר חייבי כריתות, כו'. וקשה לר' יצחק, דכל כרת לית ביה מלקות, אם כן לאו דכריתות למה לי, אי למלקות הא מכרת דאחותו [ויקרא כ'] נפקא דכרת לית ביה מלקות, ואי משום קרבן הא אסיקנא לקמן הכא דקרבן לא בעי אזהרה. ושמא יש לומר, דנכתבו לטפויי איסורא. והכי נמי צריך לומר בכל לאו הניתק לעשה ובלאו שאין בו מעשה, דלאו דידהו לטפויי איסורא אתא.
ורבי עקיבא מאי טעמא. נהי דחייבי מיתות אם עשו תשובה אין מוחלין להם בית דין שלמטה, ליעבד בהו תרתי.
בפירוש ריבתה תורה חייבי כריתות למלקות. ולפירוש זה אין צריך רבי עקיבא לטעמא דברייתא דאם עשו תשובה כו'.
ברשעה המסורה לבית דין הכתוב מדבר. וטעמא דרבי עקיבא משום כדי רשעתו [דברים כ"ה]. ולפי זה, בחייבי מיתות נמי אם לא התרו בו למיתה, דליכא מיתה, והתרו בו למלקות, דהשתא ליכא אלא רשע ומלקות לקי. וקשה, דבעלמא [שבת קנ"ד ע"א] פריך לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ואין לוקין עליו, ואף כי ליכא התם או רשע דמיתה. ויש לומר, דהתם היינו כרבא, דמוקי למילתיה דרבי עקיבא באתרו ביה למלקות, ואפילו הכי לא לקי, משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ואין לוקין עליו. (ואף כי ליכא התם או רשע דמיתה. ויש לומר דהתם היינו כרבא דמוקי למילתיה דרבי עקיבא באתרו ביה למלקות, ואפילו הכי לא לקי משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין).
<h2>דף יד.</h2>
ההוא מיבעי ליה לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו. ואם תאמר למה לי, תיפוק לי דבפרשת אחרי [ויקרא י"ח], גבי אזהרה, כתיב קרא ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא, יתירא לאחותו בת אביו ובת אמו, וכתיב [שם] ונכרתו הנפשות העושות, ולמה לי בסמוך למילף עונש מאזהרה לומר מה אזהרה לא חילק בו כו', תיפוק לי דעונש קאי אכל מה דכתיב באזהרה. ויש לומר, דמונכרתו לא קאי אלא אעריות המפורשות בהדיא.
<h2>דף יד:</h2>
הכי גרס רש"י, ואידך ר' יצחק סבר לה כרבי אלעזר אמר רבי אושעיא דילמא שני לאוין וכרת אחד חלוקים לקרבן. והלכך במפטם וסך כיון דחלוקין בלאוין ידעינן שחלוקין לחטאות. ואם תאמר, כיון דלאוין מחלקין, אם כן למה לי ואל אשה [ויקרא י"ח] דלעיל לחלק, תיפוק לי משום דלאוין מחלקין. ופירש רש"י, דאין הכי נמי, דכיון דלאוין מחלקין, בעריות נמי לא בעי חילוק, ולא אצטריך למידרש ואל אשה דלעיל לחלק, דאייתר ליה עיקר קרא דכרת באחותו לדונה בכרת ולא במלקות, ואחותו דסיפא דקרא כדמוקמינא בפירוש הקונטרס כאן. והכי נמי מידרשי קראי בכריתות [ג' ע"א]. והקשה הרב ר' שלמה מדרוייש, לרבי אליעזר אמר רבי אושעיא דאיצריכו ליה לאוין לחלק במפטם וסך, אם כן לא לילקו עלייהו, דכי היכי דבעינן למימר אי קרבן בעי אזהרה דלא לקי אלאו דכריתות הכי נמי כיון דחילוק קרבן בעי אזהרה דלולי הלאוין לא היינו מחלקין הכרת לב' קרבנות לא לילקי עלייהו. ויש לומר, דמכל מקום נהי דאיצטריכו ליה לאוין לחלק, בשביל זה לא נמנע ללמוד ממנו מלקות, כיון דידעינן בהו עיקר חיוב קרבן על ידי הכרת בלא לאו, נהי דחילוק לא ידעינן אלא מלאוין, מכל מקום ילקה.
ור' יוחנן ההיא לאכילה והאי לנגיעה. ותרוייהו צריכי, דקרא דאכילה דבקדשים לא יאכל איצטריך שפיר לאורויי דבעי הערב שמש.
ההוא לתרומה הוא דאתא. פירש הקונטרס, לאזהרת נגיעה דתרומה. ונגיעה דקדשים לא אתיא בקל וחומר, דאין מזהירין מן הדין, כן פירש הקונטרס בזבחים (ושם פירש) פרק כל הפסולים [ל"ג ע"ב]. תימא, אם כן מצינו חומר בתרומה מבקדש, דבכל קדש לא תגע [ויקרא י"ב] מוקי לה ר' יוחנן לנגיעה דתרומה, אלמא לקי, ובנגיעה דקדש לא לקי. ותירץ הר"ר שלמה מדרוייש, דהכי קאמר, ודאי לנגיעה דתרומה הוא דאתא ולהשמיענו דפוסלת היא תרומה עד מלאת ימי טהרה שהיא כטבולת יום, ולא קאמר דאיכא מלקות בנגיעה דתרומה.
כל לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו. אינו רצונו לומר שקדמו עשה שהוא כתוב קודם ללאו, דאפילו כתוב אחר הלאו קאמר. ולישנא דקדמו, היינו דשייך העשה קודם שעבר הלאו, כמו אחר שעבר הלאו אינו ניתק לעשה אפילו נמי יקיים העשה אחר עבירת הלאו לא נפטר ממלקות, דלא הויא דומיא דניתוק דשריפת נותר, והשב תשיב דניתוק לאו דלא תגזול, דלא שייך כלל לקיים העשה אלא לאחר שגזל, הילכך ניתוק מעליא.
<h2>דף טו.</h2>
הבא למקדש טמא. לוקה. ואם תאמר, דילמא שאני התם דאיכא תרי לאוי לא יטמאו מחניהם [במדבר ה'], ולא יטמאו מקדשי, ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי, דהכי משנינן בתמורה פרק קמא [ד' ע"ב], דלכך לא הוי לאו דתמורה ניתוק לואם המר ימיר. ויש לומר, דהתם היינו משום דהתרי לאוי סמיכי להדדי, לא יחליפנו ולא ימיר אותו [ויקרא כ"ז], אבל הכא דאינם סמוכים, אם איתא דלאו שקדמו עשה הוי ניתוק הכי נמי הוי ניתוק. אי נמי יש לומר, דהתם לא קיים עשה בידים שפיר ינתק תרי לאוי.
הניחא למאן דתני בטלו ולא בטלו. פירש רש"י, דקאי לשנויא דרבא, דאמר כל ימיו בעמוד והחזר קאי ויש לו תקנה בחזרה שאינו מבטל העשה אלא אם כן הדירה שלא תיהנה ממנו. ולא נהירא, דלקמן משכחת לה בטלו חייב, כהך דאונס שגירש דכי נמי הדירה מצי להשאל לחכם על נדרו. ומיהו, מכל מקום לא קשה מידי דהכא ללישנא דלקמן נקט ולא איצטריך ליה לאיתויי הכא אלא משום דלא ביטלו, דכיון דניתוק הלאו תלוי בלא בטלו, אם כן ניחא דכל ימיו הוי בעמוד והחזר וכל ימיו הוי כניתוק כיון דלא בטלו, אלא אי תלוי בלא קיימו לא שייך שפיר כל ימיו.
<h2>דף טו:</h2>
מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן. דאיהו הוא איצטריך למידרש דרשא דכל ימיו כו' [דברים כ"ב] כדי לעשות לאו דאונס ניתק לעשה, משום דקשיא ממילתיה דכל לא תעשה שקדמו עשה לוקין, הא אמר ליה ר' יוחנן לתנא תני בטלו חייב לא בטלו פטור. אבל לריש לקיש, דתני קיימו ולא קיימו, לא דריש ליה לעמוד והחזר, אלא עשה לפני הגירושין הוא, כלומר תהי לו לאשה ולא ישלחנה. ואם תאמר, אם כן לריש לקיש לילקי גם כי החזירה מיד, כיון שקדמו עשה. ופירש רש"י, דלריש לקיש לאו שקדמו עשה ולאו הניתק לעשה שוין ואין לוקין עליהן, אלא יקיים העשה מיד כשיזהירוהו בית דין להחזיר, כן פירש רש"י. ואם תאמר, אם כן תיקשי לריש לקיש אמאי לקי במתניתין [י"ג ע"א] מטמא מקדש, הרי הוא ניתק לעשה דוישלחו [במדבר ה'], ויקיים העשה כשיזהירוהו בית דין לצאת מן המקדש, כיון דאית ליה לאו שקדמו עשה אין לוקין עליו. ויש לומר, דמיירי כשמזהירין אותו לצאת והוא אומר שלא יצא. ואם תאמר, אם כן מאי קאמר לעיל כתיבא ותנינא הבא למקדש כו', כי נמי לאו שקדמו עשה אין לוקין הואיל ואינו רוצה לצאת מיד, כדפרישית לריש לקיש. ויש לומר, דמידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן, ור' יוחנן ביטלו ולא ביטלו פטור, והשתא דייק לעיל שפיר דהא כל מטמא מקדש לא ביטל העשה, שבידו לקיימו לכשיצא, ואם כן לר' יוחנן אי אמרינן לאו שקדמו לעשה אין לוקין עליו מטמא מקדש נמי לא לקי, דהא לא בטלו, כך יש לפרש פירוש הקונטרס. וקשה למר"ף, דטפי הוי ליה למיפרך האי הניחא אדלעיל דקאמר כתיבא ותנינא כיון דשייך שם כדפירשתי, ולשנויי מידי הוא טעמא כו', ושוב לא יקשה דאי הניחא וכו' שבתלמוד. לכן נראה כפירוש הר"ר שלמה מדרוייש, דהא דפריך הניחא למאן דאמר ביטלו קאי אאתקפתא דלעיל, דדייק ממתניתין דמטמא מקדש בלאו שקדמו עשה לוקין, דאי אין לוקין משום דתחשביה ניתק לעשה דכל מה שלא בטלו חשיב ניתוק כל זמן שבידו לקיים העשה אם כן כיון שאם ירצה יצא היאך לקי, הא לא משכחת ביה בטלו, אלא שמע מינה ממטמא מקדש דלוקין על לאו שקדמו עשה. אלא למאן דתני לא קיימו חייב, אם כן היכי מוכח ממטמא מקדש דלאו שקדמו עשה לוקין דלא חשיב כניתק לעשה, דילמא דלעולם אין לוקין, דכניתק לעשה דאמי ושוין הן, ודלקי מקדש היינו משום דלא קיימו ומשכחת לה דלוקה הנכנס למקדש טמא כשלא קיימו, כגון שמזהירין אותו לצאת ואינו יוצא, ומשני מידי הוא טעמא וכו', כדפירשתי. וריש לקיש דאית ליה קיימו, סבירא ליה דלאו שקדמו עשה אין לוקין כמו לאו הניתק לעשה, ומפרש טעמא דאונס שגירש מחזיר, ואינו משום שקדמו עשה ואינו לוקה דמיירי בשקיימו שהחזירה כשאמרו לו בית דין שיחזירנה, והך דמטמא מקדש, מיירי בשלא קיימו, שהזהירוהו (להוציא ולא הוציא) [לצאת ולא יצא].
בכולה שמעתין דקיימו. פירש הקונטרס, דקיימו היינו שמיד שמזהירין אותו לקיים העשה מקיימו. וקשה, דאם כן מאי פריך ולמאן דאמר קיימו ולא קיימו אין כל ימיו בעמוד והחזר, הא שפיר (משום) משכחת לה כל ימיו בעמוד והחזר כל זמן דלא בא לבית דין. לכן נראה, דלא נקרא קיימו, אלא דווקא כשמקיים העשה מיד אחר שעבר הלאו בתוך כדי דיבור. וכן פירש הקונטרס פרק שילוח הקן בחולין [קמ"א ע"א], דאתוך כדי דבור של גירושין קאי קיימו, כלומר דתוך כדי דבור התראת גירושין דאם לא תגרש יש לו להחזיר ואז מקיימו. וכן מצא מ"ו הר"ר יוסף הגירסא בשם ריב"ן. ומיהו קצת קשה, דאם כן צריך לפרש הא דקתני מחזיר ואינו לוקה, שמחזיר מיד תוך כדי דבור אחר הגרושין. ולא משמע הך כלל, דהא משמע דמהדר לתקנתא היאך יפטר ממלקות שיחזיר ואפילו כדי דבור סגי, דמשמע שבא לישאל עליו בבית דין אם יש לו תקנה, דאי דווקא תוך כדי דבור הכי הוה ליה למימר אם החזיר אינו לוקה. לכן נראה למר"ף, דשמא יש ליישב פירוש הקונטרס דשמעתין דהכא, וליכא למימר דשפיר הוי בעמוד והחזר כל כמה דלא בא לבית דין, דהא לישנא דכל ימיו [דברים כ"ב] בעמוד והחזר קאי, משמע לעולם אחר שבא לבית דין כל זמן שבידו להחזיר אף כי מיאן מלהחזירה כשבא לבית דין. וכן נראה, דהא דדרשינן ליה הייתור דכל ימיו, דהכי קאמר, לא יוכל לשלחה [שם], שילוחיה שיהא כל ימיו, דהיינו שאינו מחזיר כלל.
במאי קמיפלגי בהתראת ספק קמיפלגי דרב יוחנן אית ליה שמיה התראה וריש לקיש לית ליה שמיה התראה. פירוש, ולכך לא אמר ריש לקיש בטלו חייב, דאם כן לא משכחת מלקות בשילוח הקן, אפילו כגון שלקח האם מעל הבנים וקטלה לאם או שיבר כנפיה, דהיכי לקי כשנטלו, הרי בשעה שעבר העבירה, שנטלה, הויא התראת ספק, דשמא לא יבטל העשה, וכל אימת דלא ביטל העשה פטור ולא לקי, דהוי ליה התראת ספק. ואי קשיא משכחת לה התראת ודאי כגון שהתרו בו בשעה שביטל העשה. ותירץ רש"י, שעובר על אזהרתו בעינן, דאפילו היא תלויה בדבר אחר כדאמרינן בשבועות סוף פרק ג' [כ"ח ע"ב] בשמעתתא דככרות, ובאותה שעה אי אפשר אלא התראת ספק. ולכך לא מצי למימר ריש לקיש בטלו ולא בטלו, אלא הכי קאמר קיימו פטור, לא קיימו חייב. ואם תאמר, [לרבי שמעון בן לקיש אפילו סבירא ליה קיימו ו]לא קיימו, כגון שלא שלח האם כשהזהירוהו בית דין לא לילקי דיכול להיות התראת ספק, דשמא יקיים העשה וישלחנה מיד שהזהירוהו בית דין לשלחה. ויש לומר, דמכל מקום מיהא השתא עובר בלא תקח האם [דברים כ"ב] והרי נגמר הלאו ואינו מחוסר שום מעשה לגומרה, ואדרבא דבר המבטלו מחוסר מעשה, דהיינו קיום העשה, דהא מחוסר מעשה לשלחה, ויש לנו לומר שלא יקיימנו, השתא שעובר הלאו ואינו מקיים העשה ואז היא התראת ודאי, דהכי נמי אמרינן בעלמא [לקמן כ"א ע"א] גבי נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו ואמרו לו אל תשתה, שלוקה על כל אחת ואחת, ולא אמרינן הוי התראת ספק דשמא ישאל על נזירותו, כיון דהשתא מיהא שהוא עובר, דיש לנו לומר שלעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו כיון דמחוסר מעשה דשאלה ולא ישאל לעולם, הילכך לקי כל מה דלא נשאל ושפיר הוי התראת ודאי, הכא נמי יש לומר דלעולם לא יקיים העשה כיון דמחוסר מעשה והוי התראת ודאי כיון דאין עבירת הלאו מחוסרת מעשה. אבל ר' יוחנן דתלי מלקות בביטול העשה הוי גמר הלאו מחוסר מעשה, דכל אימת דלא עשה שום דבר לבטל העשה לא נגמר הלאו ולא ילקה. והשתא לא מפרש תלמודא אמאי לא אמר ר' יוחנן קיימו ולא קיימו כריש לקיש. ונראה לומר, דודאי בטלו ולא בטלו מסתברי טפי ולא הוצרך לנו טעם אלא לריש לקיש אמאי לא אמר כר' יוחנן.
ועבר היום ולא אכלה ריש לקיש אמר פטור. דהויא התראת ספק. ואם תאמר, ולמאי דכל דהיכא דעומדת לעולם כאשר הוא עכשיו ולא מחוסר מעשה לא הוי התראת ספק, אם כן הכא נמי לא הוי התראת ספק. ויש לומר, דמכל מקום אינו מתחיל עדיין לעבור ויכול לומר עדיין יש שהות ביום, דדוקא גבי נזיר שעושה מעשה ששותה יין ועובר אמרינן דיש לנו לומר שלא ישאל כאשר אינו נשאל עתה.
<h2>דף טז.</h2>
אי דקטלה קם ליה בדרבה מיניה. וליכא לאוקומיה במתה, דאם כן לא בטל כלל ביד, ור' יוחנן בעי ביטול בידים. דאמר אמימר הילכתא כו'. פירשתיו בגיטין ריש פרק השולח [ל"ה ע"ב].
והאיכא השבת העבוט דכתיב לא תבא אל ביתו וכתיב השב תשיבנו ומשכחת להו. כו'. ואם תאמר, הא לא הוי עשה שקדמו לאו, דהשבת העבוט שייך קודם שיבא אל ביתו, דבמשכנתא ברשות כגון על ידי שליח בית דין שייך השבת העבוט ולא היכא שעבר הלאו כגון שמשכנו בעצמו שלא ברשות. ויש לומר, דדרשינן פרק אלו מציאות [ב"מ ל"א ע"ב] מיתורא דהשב תשיב, לאחר שעבר, כדאמרינן לעיל תניהו עניין לאחריו.
התם איתא בתשלומין. כששרפו וחייב ממון. הילכך לא משכחת בטלו, דכל אימת דישלם ממון לא ילקה. ויש גורסים אינו לוקה ומשלם, כלומר על כרחך הכא אינו לוקה הואיל ומפטר כל אימת דמשלם, וכיון דמשלם אם כן לא הוי בטלו. אבל ליכא לפרושי משום דתרתי לא עבדינן ליה, מלקות וממון, ומשום כדי רשעתו והילכך משלם ואינו לוקה, דזה אינו יכול להיות. חדא, דאם כן אדרבא יש לנו לומר ילקה ולא ישלם, דבפרק אלו נערות [כתובות ל"ב ע"ב] אמר ר' יוחנן דהיכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם. ועוד, דאם כן מאי פריך והרי משכונו של גר כו', ומשני התם גברא בר תשלומין הוא וכל אימת דמשלם לא לקי הילכך לא משכחת לה בדלא בטלו, והלא שפיר קרינא ביה בטלו כששרף את המשכון, והא דלא לקי עם התשלומין משום דתרתי לא עבדינן ביה, אלא כדפרשתי. אבל קשה, דאם כן לריש לקיש משכחת לה מיהא שפיר בטלו ולא בטלו, כשבית דין הזהירוהו להחזיר ושלא החזיר. ונראה לי, דאין הכי נמי משכחת לה לריש לקיש, אבל לר' יוחנן דאמר זאת ועוד אחרת, ותו לא, אזיל לטעמיה דאמר בטלו ולא בטלו. אבל קצת קשה, דמשמע דמקשה פריך אריש לקיש דקאמר ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו. ומיהו יש לומר, דעיקר קושיא מבטלו ולא בטלו אבל קיימו ולא קיימו אגב גררא נקט לה.
<h2>דף טז:</h2>
ביניתא דבי כרבא. פירש רש"י תולעת הנמצא בכרוב ונקרא קטל"א. וקשה, דמאי קא משמע לן, פשיטא דשרץ הוא. ופירש רבנו תם ביניתא, כמו דג קטן הנמצא במחרישה. וקא משמע לן דאף על גב דאם נמצא במים מותר לפי שיש לו קשקשים אפילו הכי לוקה, אף על גב דאי הוי במים הוי סימן, ואשכחנא דביניתא היינו דג, כמו [ב"מ נ"ט ע"ב] זקוף ביניתא.
צרעה לוקה שש. פירש הקונטרס חמש משום שרץ ואחד משום שרץ העוף. הקשה רש"י אמאי לא חשיב ההוא דסוף פרשת קדושים [ויקרא כ'] אל תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמש האדמה. ותירץ, משום דההוא לאו בשרצים כתיב, אף על גב דכתב תרמוש האדמה, רמש לשון בריות גדולות שיש להם רגלים, אבל שרץ לשון בריה קטנה ונמוכה שנכרת בהלוכה בקושי ונראית כאילו רוחשת. ותימא, דאשכחנא רמישה אף על פי שאין לו רגלים, דכתיב [בראשית א'] וכל החיה הרומשת, ואמרינן [סנהדרין נ"ט ע"ב] והנחש. ויש לומר, ההיא שעתא רגלים הוי ליה. אי נמי יש לומר, דאין אנו צריכין לתירוץ רש"י, דהא במעילה, פרק קדשי מזבח [ט"ז ע"ב], מסיק דלא מיירי האי קרא אלא בח' שרצים, דקאמר במובדלים לכם הכתוב מדבר, ומכל מקום אין אנו צריכין לומר על כרחך דברישיה דקרא שייך טעמא של רש"י, דהא כתיב ברישא ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף, דלא שייך לומר טעמא במובדלים אלא בגבוהים איירי התם.
ריסק ט' נמלים והביא אחד חי. פירוש שלם, אבל ודאי הוא מת, דאם לא כן היאך משלים לכזית נבלה. ואם תאמר, למה שיהיה שלם, בכזית ממנו לילקי משום לאו דשרצים, דלכך אתא אכילת שרצים לומר דאי איכא ד' זיתים ואכל זית אחד דמיחייב. ויש לומר, דלכך נקט אחד שלם, דאיכא לאוי בשרצים דלא נכתבו בלשון אכילה, ומאותם לא ילקה עד שיאכל כל הבריה כולה שלימה, אבל ודאי לאוי דכתיב בהו אכילה לקי אף כשאין הבריה שלמה. אבל קשה, היאך לקי משום כזית שתי מלקיות, והלא אין איסור נבילה חל על איסור שרץ, דהכי נמי אמרינן פרק קדשי מזבח במעילה [ט"ז ע"א] דאין איסור נבלה חל על איסור בהמה טמאה. ויש לומר, דהך דהכא אתיא כמאן דאית ליה דאיסור חל על איסור, דאיכא דאמר התם דלאכילה נמי מצטרפין ללקות משום נבילה טמאים וטהורים ואף על פי דלא הוי לא איסור כולל ולא איסור מוסיף. והטעם, לפי שמצינו דאיסור נבלה חל על איסור חלב, ואפילו למאן דלית ליה איסור חל על איסור אמרינן דטמאין מצטרפין מהאי טעמא.
אפילו שנים והוא. תימא מה חידוש הוא בשנים טפי מבעשר, כיון דבשנים איכא כזית. יש לומר, דקא משמע לן רבותא, דאמרינן דעתה כשהוא שלם משלימו לכזית ומצטרף, אף על פי שאם היה מרוסק כמו האחרים לא היה משלים לכזית. אבל בט' נמלים, דאיכא טובא אפילו נרסק השלם היה משלים, שיש הרבה מהם ואין זה חידוש.
אפילו אחד והוא ולא פליגי דמיירי ברברבי. וצריך עיון, כיון דנחת אהא לאוקומי ברברבי דאיכא כזית בחד והוה ליה לינקוט אפילו אחד ובגדול דאית ביה כזית ולימא לוקה שש, חמש משום בריה ואחד משום כזית נבלות. ואלא לא שכיחא להיות, דבחד לית ביה כזית.
<h2>דף יז.</h2>
ורבנן בריית נשמה חשיבה. בקונטרס [ה]קשה דאמרינן בפרק גיד הנשה [חולין צ"ט ע"ב] גיד ברייה היא ולא בטיל. ויש לומר, דהכי קאמר, שאני גיד דברייה הוא, וכיון דאתי מברייה שלימה שפיר הוי ברייה. אבל הכא קשה, דכי נמי אמרינן יש בחיטה ושמה אינה ברייה הואיל ומקצתו קרוי טבל, כמו נבלה הואיל וחתיכה ממנו קרויה נבלה. ויש לומר, דלדבריו דרבי שמעון קאמר, לדידן אפילו נמי אית ביה נשמה, אלא לדידך דקרית ליה ברייה אודי לן בהא כיון דליכא נשמה דבטלה.
<h2>דף יז:</h2>
דלמאי סבירא ליה מסרס ליה לקרא ודריש ליה. דאילו היה דורשו כדכתיב, לא הוה נפקא ליה מקרא כדדריש ליה השתא, כן פירש הקונטרס. ואם תאמר, ואכתי אמאי משבחו לרבי שמעון סברי, אדרבא קשה מנליה למידרש הכי ולסרוסי ליה לקרא. ונראה למר"ף, דשפיר דריש, דעל כרחך בכור לא אתא לקודם זריקה אף על פי שנכתב קודם לתודה, דמכל מקום אי להכי אתא לשתוק מיניה וילפינן ליה שפיר מקל וחומר מתודה שנכתבה לבסוף, דעל כרחך תודה אתא לקודם זריקה, דאיסורא אחרינא ליכא לאוקומי בה, דליכא לאוקומי בה זר אחר זריקה, דהא שריא לזרים. והילכך ליכא למימר דמוקמינן בכור שנכתב קודם, לפני זריקה, דאתא בקל וחומר מתודה. וכולהו נמי הכי מסתבר טפי, דהא על כרחך צריך לאוקומי תודה בלפני זריקה, הילכך חטאת ואשם ילפי מתודה אלא לחוץ לקלעים אתו. וכן עולה מחטאת ואשם ילפא אלא לכהן שאכל ממנה אפילו בפנים לאחר זריקה. הילכך ודאי צריך לסרוסי קרא, ואם כן סוף סוף נשתוק מבכור.
איסורא בעלמא. אית ליה בכולהו. פירש הקונטרס, איסורא בעלמא הוא דקמייתי בכולהו ואזהרה לכל חד וחד בדבר חדש, היינו איסורא בעלמא. אבל עיקר קרא דמלקות דכל חד וחד אתי לחוץ לחומה. ואתי קל וחומר דרבי שמעון ומגלה בכל חד וחד בדבר חדש, בבכורים עד שלא קרא עליהם ובתודה עד שלא זרק וכו'. ואם תאמר, ומנליה לרבי שמעון להיות בודה בהם איסור חדש הא צריכי למלקות לחוץ לחומה, ומאי קאמר אם הבכורים חוץ לחומה קל וחומר ממעשר הא לא בא הכתוב אלא לאוכל ביכורים עד שלא קרא עליהם דאסירי, הא טובא איצטריך למלקות דחוץ לחומה. והכי קאמר, אם ללמדנו איסור בבכורים חוץ לחומה הרי קל וחומר ממעשר אלא לאורויי איסור עד שלא קרא, וכן נמי אתא למלקות דחוץ לחומה. וכן יש לפרש בכולהו. כך יש להוסיף ולפרש פירוש הקונטרס. והא דקתני בכולהו אלא לאוכל לפני זריקה שלוקה, לאו דווקא לוקה אלא איסורא בעלמא, וכן בבכור אחר זריקה ובחטאת ועולה חוץ לקלעים כולהו לאו דווקא לוקה.
ופריך והאמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה לרבי שמעון לוקה חמש. חד משום דחוץ לחומה דאתי בקל וחומר ממעשר, וחד משום לאו לאחר זריקה דאתי מבכור וכל שכן לפני זריקה, ותרי משום חוץ לקלעים דאתי בחטאת ואשם וכל שכן חוץ לחומה, וחד משום אוכל עולה אפילו כהן ואפילו בפנים וכל שכן חוץ לחומה. ודווקא נקט זר, אבל כהן אף על גב דגבי עולה זר הוא, מכל מקום נקט הכא זר דווקא, דאי כהן אם כן לימא חמש דחסר להו ההיא לאו דלאחר זריקה דאתי בקל וחומר דבכור דלא הוי בכהן. אלמא רבי שמעון דאמר מלקות ולאו איסור. ומשני, מאי חמש, חמש איסורא, וליכא מלקות אלא באוכל חוץ לחומה גרידא.
והא אנן תנן אילו הן הלוקין. פירש הקונטרס, וקתני בכורים עד שלא קרא עליהם וקדשי קדשים חוץ לקלעים. ומה שהזכיר בקונטרס קדשי קדשים קשה, דמיניה לא משני מידי. לכן נראה לפרש, דתלמודא לא פריך אלא מבכורים, דמקדשי קדשים לא פריך, דאיכא אזהרה כמו שאכל הבשר בשדה טרפה לא תאכלו [שמות כ"ב], כדפירש הקונטרס בסמוך [י"ח ע"א]. אבל, מקדשים קלים לא פריך תלמודא, דהתם איכא מלקות מפשטיה דקרא בלא שום ייתור.
<h2>דף יח.</h2>
מכדי כתיב והבאתם שמה לא תוכל לאוכלם. וקאי אקרא דלעיל שהם מפורשים בו. הילכך שמעינן מיניה מלקות לאוכל חוץ לחומה דכולם מפורשים בו. ולאו שבכללות לא הוי, דכיון דפרשינן בהדיא קאי לאו אכל חד וחד. והיכי דאמר לאו שבכללות כגון לא תאכל כי אם צלי אש [שמות י"ב] וכגון מכל אשר יעשה מגפן היין [במדבר י'], דהא מפקינן מיניה ולא כתיב בקרא אבל הכא כולהו כתיבי.
מהדר פרושי בכל חד וחד. כאלו כתיב בכל חד פעם שנייה לאו דחוץ לחומה, וכיון דאינו עניין לו תניהו עניין לדבר אחר. הילכך, בכורים לאוכל עד שלא קרא עליהם אתא, וכן כל חד למילתיה מדבר חדש. ואם תאמר, בכל הקדשים הכתובים דייך אם תתן הלאו לעניין מלקות לפני זריקה בכולן חוץ מבכורים, דאף על גב דילפינן מקל וחומר דתודה אין מזהירין מן הדין, דבשלמא תודה על כרחך צריך לאוקומי קודם זריקה דלא שייך בה איסור בכורים. ופירש בקונטרס, דאין הכי נמי, הא דפירש בכולהו איצטריך לאוכל לפני זריקה, והנך דרשות דבכור אזהרה לאוכל אחר זריקה ובחטאת ואשם חוץ לקלעים ובעולה לאחר זריקה בפנים לכהן איסורא בעלמא, ומתניתין דקתני קדשי קדשים חוץ לקלעים לוקה משום בשר בשדה טרפה, נפקא כדלקמן. ולוקה חמש, דקאמר רבא, חמש איסור קאמר, לשון הקונטרס. וצריך לומר הכא כדפרישית לעיל, דמטו ליה לרבי שמעון דבכור אתי לאיסורא לאחר זריקה הא איצטריך ללקות לאוכל לפני זריקה לפי שאין עונשין מן הדין ללומדו מתודה, אלא משמע ליה דלאו דבכור מכולהו אתי לשני דברים, חדא לאיסור ואידך למלקות לפני זריקה, ולכך אמר רבי שמעון דלאו דבכור לא הוצרך לאיסור דלפני זריקה, ומקל וחומר דתודה למדינהו אלא בהדי דאתי לאו דלפני זריקה אתי נמי לאיסור דלאחר זריקה וכן אינך חטאת ועולה, עד כאן שיטת הקונטרס. ותימא, דמנא ליה הא לרבי שמעון דאזהרה דכל חד אתי בשביל איסור ובשביל מלקות, והא אזהרה דבכורים לא אתיא אלא למלקות עד שלא קרא ולשום איסור חדש לא אתיא, וכן אזהרה דתודה לא אתיא אלא למלקות דלפני זריקה, ומנא ליה דאזהרה דאינך אתי בשביל איסור חדש בכל חד, אימא דלא אתי אלא משום מלקות דלפני זריקה גרידא. ותו מאי קאמר בתודה ובכולהו אי חוץ לחומה קל וחומר ממעשר, היה לו לומר דבגופיה כתיב דמצי למיכתב לא תוכל לאכלם כדקאמר הכא דבשביל זה לא היה לו למהדר לפרש. ותו קשה ללישנא דרבי שמעון, דאמר אלא לאוכל בכור לאחר זריקה שלוקה ואינו אלא איסורא בעלמא. לכן נראה לו להש"ר כל השיטה, וכי מזהירין מן הדין, איסור בעלמא. פירוש איסור דחוץ לחומה ילפינן בקל וחומר ממעשר, ואף על גב דמלקות לא גמרינן מקל וחומר דאין מזהירין מן הדין, מכל מקום כיון דאיסורא שמעינן כבר באוכל לחוץ לחומה טוב לי להעמיד לאו בדבר חדש אחר שיהיה בו חידוש יותר שלא מצינו בו עדיין איסור לאו, כגון בכורים עד שלא קרא עליהם. ובכל חד במילתיה. כדקאמר בפרק ב' דפסחים [כ"ד ע"ב] כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן וכו', דאמר התם דודאי אית לן לאוקומי טפי לאו בנפשיה מלאוקומי בתנהו עניין לשאר איסורים שבתורה, אבל הכא כל חד וחד בנפשיה אוקמינן ליה למילקי מלקות. והשתא ניחא הא דקתני, תניהו עניין לאוכל בכורים עד שלא קרא עליהם דלוקה, וכן בכולם. ופריך והאמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה לוקה חמש, דכיון דאין מזהירין מן הדין לא משכחת בה אלא מלקות הכתוב בעולה לבד אבל אינך ליכא מלקות, דמקל וחומר אתו. ומסיק חמש איסורים. הא אנן תנן אלו הן הלוקין וקתני קדשים קלים חוץ לחומה ומעשר שני חוץ לחומה, אלמא בתודה ושלמים חוץ לחומה לקי, ולדידך הא אוקימנא הלאו דלפני זריקה אבל מלקות בחוץ לחומה ליתא בהו רק מקל וחומר דמעשר, אלא קרא יתירא הוא.
מכדי כתיב והבאתם שמה. מהדר ומפרש בכל חד וחד למה לי, שמע מינה ליחודי לאו לכל אחד ואחד הוא דאתא, כלומר לא תוכל לאכלם, ואז הוה אמינא כדסלקא דעתיה עד השתא דמוקמינן בכל חד וחד איסור דחוץ לחומה מקל וחומר דמעשר, ועיקר הלאו דכל חד וחד למלקות בדבר חדש בכל חד, השתא דחזר ופירש בכולהו ליחודי לאו בכל חד, כלומר לגלויי לן על איסור דחוץ לחומה דלמדנו בהן מקל וחומר דמלקות נמי יש בכל חד וחד חוץ לחומה מקרא יתירא ומלקות בדבר חדש נמי, שאנו מעמידין בו עיקר הלאו. אבל מה שבכור למד מתודה וחטאת משתיהן ועולה משלשתן הנהו לאיסור ולא למלקות, דעד כאן לא מהני הייתור אלא לגלויי על איסור דחוץ לחומה דילפינן בכולהו מקל וחומר דמעשר לומר דמלקות נמי איכא, כדפירש ולוקה חמש, דאמר רבא, לאו חמש מלקיות קאמר, כן פירש השר מקוצי נ"ע.
ולילקי נמי משום זר לא יאכל קדש. וקשה, דהא קרא [ויקרא כ"ב] בתרומה מיירי והכא איירינן במעילה בקדשים, ואין לומר דגמר חטא חטא מתרומה, דמכל מקום מדהזכיר רבא אכילה משמע דתלוי בכזית, ומעילה תלויה בשוה פרוטה. לכן נראה כגירסא אחרת דגרס רש"י, ולילקי משום זר לא יאכל כי קדש הם [שמות כ"ט], דבקרא כתיב, ואכלו אתם אשר כופר בהם, ולבסוף כתיב, וזר לא יאכל כי קדש הם, אלמא דמיירי בקדשים.
ולילקי נמי משום בשר בשדה טרפה לא תאכלו. קצת קשה, אמאי לא הוי בשר בשדה [שמות כ"ב] לאו שבכללות, דסוף פרק גיד הנשה [חולין ק"ב ע"ב] מפיק חיוב דאוכל בשר מן החי משום בשר, וכולל התם כל חסרון מחיצה, ומאי שנא מכי אם צלי אש [שמות י"ב] דחשבינן ליה [פסחים מ"א ע"ב] לאו שבכללות. ונראה למר"ף, דלא קשה מידי, דדוקא היכא שיש שמות דאיסור חשיב לאו שבכללות, כגון כי אם צלי אש, שכולל נא ומבושל שהן שתי שמות, אבל הכא שכולל כל יוצא לבד ושם יוצא חדא רק דהוי בהרבה מקומות לא חשיב לאו שבכללות, תדע דהא דנותר נפיק מושרפת הנותר לא יאכל [שמות כ"ט], והתם [פסחים כ"ד ע"א] כל מיני נותר מפיק מיניה, כגון נותר דתודה וקדשים קלים וקדשי קדשים, ולא חשיב להו לאו שבכללות.
ולילקי נמי כר' אלעזר דתניא ר' אלעזר אומר לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול. כו'. אלא בקשיא אחרת הוי לאו שבכללות, דהא דמרבינן אינו רצונו לומר למלקות, כדפרשתי לעיל לפירוש רש"י, כי אם איסורא בעלמא.
<h2>דף יח:</h2>
זר שאכל חטאת ואשם לפני זריקה פטור. והא דאמר לעיל [י"ז ע"א] רבי שמעון אם לאוכל חטאת לפני זריקה קל וחומר מתודה, לאיסורא בעלמא לא למלקות קאמר ליה.
ואמר ליה הראוי ליקרא [מעצרת ועד החג] משיקרא עליהם. פירוש, ואז ודאי דווקא מותר, ואי לא אסור, אלמא קריאה מעכבת.
דתניא ר' יהודה אומר וכו'. הא מה אני מקיים והנחתו זו היא תנופה. קרי ביה והנחתו, לשון לא נחם [שמות י"ג], שהוא מנחה אותו לד' רוחות, מעלה ומוריד. אלמא דמוקי ר' יהודה אחת לגופיה, ואם כן אין כאן שנה הכתוב לעכב, דלא מעכבת אי לאו משום דגלי קרא מלא תוכל לאכול [דברים י"ב], כדלעיל.
ומאן תנא דפליג עליה דר' יהודה, ר' אליעזר בן יעקב היא. דמפיק תנופה מגזירה שוה. ואם כן והניחו והנחתו תרוייהו להנחה, ושנה הכתוב לעכב. וקשה דבפירוש החומש פירש רש"י, בין והניחו בין והנחתו, דמיירי בתנופה, ויש ב' תנופות. ובספרי, תניא נמי הכי. והיינו דלא כחד תנאי דשמעתין. ואומר ריב"א, דר' אליעזר בן יעקב סבירא ליה הכי תרי קראי מייתרו לתנופה ושתי תנופות היו שם, ולא מיירי כלל בהנחה, והנחה נמי לא מעכבא. והאי מאי תנא דפליג עליה דר' יהודה, הכי קאמר, דמפיק ליה לתנופה מקרא אחרינא. ורבנן דאית להו הנחה מעכבת, היינו תנא קמא, בר פלוגתיה דר' יהודה בפרק ג' דמסכת בכורים [מ"ו], דתנן עודהו הסל על כתפו קורא [דברים כ"ו] הגדתי היום וגו', עד שהוא גומר כל הפרשה. ואית ליה, דליכא תנופה ותרי קראי בהנחה, ומעכבא.
<h2>דף יט.</h2>
יכול יעלה אדם מעשר שני בירושלים בזמן הזה. ויאכלנו בלא פדיון, דקדושת הארץ לא בטלה לעניין מעשרות, וצריך להפרישם.
שכן טעונין קריאה והנחה. ואם תאמר מעשר שני נמי צריך קריאה, דצריך לומר בערתי הקדש מן הבית [דברים כ"ו]. ויש לומר דהכי פרושו, שכן טעונין הנחה וקריאה למצוה קודם שיאכלם, אבל מעשר שני שנה ראשונה ושניה אינו מתודה לומר בערתי הקדש וגו', עד שניה ושלישית, ואם כן קריאתן אחר אכילתן ומשום הכי לא חשיב ליה אכילה בקריאה (דבכורים) [כבכורים].
אפילו בכור נמי יקריב ויאכל. רצונו לומר, כמו אם עשה מזבח וזרק דמו, דליכא למימר משום דקסבר דקדושת הבית לא בטלה ומקריבין אף על פי שאין בית, מכל מקום בלא מזבח פשיטא דבכור לא קרב דהא בעי מתן דם ואימורים. ואם תאמר, אם כן נימא דבכור דברייתא דפשיטא ליה דאינו נאכל, דקאמר מה בכור כו', מיירי היכא דלא בנה מזבח. ויש לומר, דלההוא בכור לא הוה מדמה מעשר, דהא לא דאמי ליה מעשר כלל, דהתם היינו משום דצריך מתן דמים ואימורים ואינו יכול, ובמעשר ליכא האי טעמא.
ואי קסבר לא קדשה אפילו בכור נמי תיבעי. הכי גריס רש"י, ומפרש ליה בבכור שנשחט ונזרק דמו קודם חורבן, דההוא הוי דומיא דמעשר, כדפירש הקונטרס. ואם תאמר, אם לא קדשה אם כן לא משכחת לה מעשר, דקדושת הארץ בטלה. ותירץ רש"י, דודאי קדושת הבית לא קדשה אבל קדושת הארץ קדשה לעתיד לבוא לעניין מעשרות. אבל קשה, דאי לא קדשה קדושת הבית לעתיד לבוא אם כן במות מותרות, דהא בהא תליא, ואם כן יביאו מעשר שני ויהא נאכל בכל ערי ישראל, כדאמרינן בזבחים [קי"ב ע"ב] באו לנוב וגבעון הותרו הבמות, קדשים קלים ומעשר שני נאכלים בכל ערי ישראל. ויש לומר, דמיירי במעשר שגדל לפני הבית שהוזקק להבאת מקום, ובהכי ניחא קושיא קמייתא, ומסיק לעולם לא קדשה, הכי גריס רש"י. והכא בבכור שנזרק דמו ומקשינן בשרו לדמו, מה דמו בשעת מזבח אף בשרו בשעת מזבח, לאו דווקא מזבח, דכיון דאמר לא קדש לא קאי אלא אבית. וקשה, דמשמע דאם אמרינן קדשה, מתאכלי בכור בלא בית ולא ממעטינן מהך היקשא. ומהך דרשא מוכח בזבחים פרק קדשי קדשים [ס' ע"א] אליבא דמאן דאמר קדשה, דמזבח שנפגם אין אוכל קדשי קדשים בגגו ולא קדשים קלים. ועוד קשה, לגבי מעשר למה לי היקשא דבכור, תיפוק ליה משום דקאכיל ליה למעשר חוץ לחומה כיון דלא קדשה. ועוד, גבי בכור למה לי היקשא בשרו לדמו, תיפוק לי בלא היקשא, והיכי מתאכיל הא הוי כחוץ לחומה כיון דלא קדשה והוה ליה כאוכל קדשים בחוץ. לכן נראה דגרסינן לעיל ואי קסבר קדושה ראשונה לא קדשה, מעשר שני נמי לא מייתי. ובמעשר שני שנזרע קודם חורבן, כדפירשתי, דלמאן דאית ליה לא קדשה שמא הוא סובר דמעשר נאכל בכל ערי ישראל אפילו הוא בפני הבית אלא מעשר שנזרע קודם חורבן קאמר שנזקק לבית, ואם כן פשיטא דלא ניתי דהא לא מיתאכיל כלל בירושלים בלא פדיון דלא הוי לפני השם וגו' לעולם קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וחרב הבית וכן מוכח, וטעמא דבכור לא מתאכיל, דמקשינן בשרו לדמו, דבעינן שיהא מזבח קיים בשעת אכילת בשרו, הילכך כל כמה דליתא למזבח דבכור לא מתאכיל ואי עבד מזבח דבכור מתאכיל מעשר שני מתאכיל בלא פדיון. ומה שזקוק התלמוד להעמידה לבכור שנזרק [דמו] לפני הבית ואינו מעמידה כשהוא בא אחר הבית כמו שפירשתי בסמוך בבכורים, משום דרוצה להקיש בכור למעשר דאינו נאסר כלל אלא מאכילה, ואי מיירי בבכור שהובא אחר הבית לא הוי דומיא דמעשר כדפירשתי לעיל, דמחוסר מתן דמים, ודכותיה איתא גבי בכורים שהובאו לפני הבית. ואם תאמר אם כן הברייתא דקאמר לעיל בכורים יוכיחו, מנליה דבכורים לא מתאכלי כשאין מזבח אם הובאו בפני מזבח וחרב, דבעי למילף מעשר מינייהו. ויש לומר, דודאי הא דאמרינן בכורים יוכיחו, מיירי בבכורים שלא הובאו כלל בפני הבית עד אחר חורבן. והאי תלמודא היה לו להשיב אם כן לא שייך לדמות מעשר לבכורים, שהרי צריכה הנחה וצריכי לבית גם בשביל הנחה ולא בשביל אכילה לבד, ומעשר לא צריך לבית רק בשביל אכילה לבד, אלא לא חש להשיבו שאינו נשאר במסקנה.
<h2>דף יט:</h2>
מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו בירושלים. וקשה, היאך אמרינן דנפדה, והא שלא נפדה דקתני במתניתין הוי קודם שנכנס כדאוקימנא במעשר טהור וגברא טמא. ויש לומר, דפשיטא ליה לתלמודא דמשמעות לשון שלא נפדה, כלומר אפילו בירושלים משמע.
פשיטא הוא בחוץ ומשאו בפנים. משוי ארוך של מעשר, טהור, הא קלטוה מחיצות. ואפילו חזר והוציאו אין לו עוד פדיון לעולם, כדקאמר לקמן [כ' ע"א] מחיצה לקלוט דרבנן.
אלא הוא בפנים ומשאו בחוץ מאי. פירוש מי מצי פריק ליה לעניין דמותר שוב לאכול חוץ לחומה, או שמא הרי הוא כמו שנכנס כולו לירושלים ואינו יכול לפדותו עוד. מיהו לאוכלו בעודו שם אסור, כדלקמן, אמר קרא [דברים י"ד] כי ירבה ממך הדרך, אז וצרת, והכא אינו רחוק הואיל ונכנס כל גופו לירושלים.
ממלואך. מכל מלוי שלך, דהיינו ממשאך, דהואיל והוא על כתיפך הרי כבגדיך וכמוך. ודווקא כשהוא ומשאו הכל בחוץ אני קורא בו כי ירחק ממך המקום וצרת. ולא תימא כי ירחק ממך אפילו מקצתך יהא נפדה, אלא כי ירחק משניהם בעינן, אבל כשאתה בפנים ומשאך בחוץ או איפכא לא רחק המקום ממלואך ולא תפדה. ולשון מלואך, לשון סחורה, כמו [פסחים נ"ג ע"ב] המטיל מלאי לכיס של תלמיד חכם. מיהו לאוכלו שם אסור, כדמשמע לקמן.
בעי רב ספרא נקיט ליה בקניא מהו. המעשר בראש הקנה מבחוץ, רחוק מגופו הרבה, והוא מבפנים מהו, מי אמרינן דלאו ממש על כתפו הוא, אין זה ממלואו, והרי הוא כמוטל לארץ ונפדה, או דילמא כיון דנקיט ליה, משאו קרינא ביה, תיקו.
אמר רב יוחנן מאימתי מעשר שני חייבין עליה, משיראה פני הבית. תימא, דכיון דכל מעשר שני שלא ראה פני הבית מותר לאוכלו חוץ לחומה, אם כן למה היה זקוק לעולם לפדות מעשר שני. ויש לומר, דודאי ליכא לאו אבל עשה איכא, דכתיב [דברים י"ד] וצרת הכסף בידך, אבל בלא פדיון לא.
מיתיבי ר' יוסי אומר. כו'. הוא הדין דמצי לאותבה ממתניתין דאוקימנא לעיל סיפא במעשר שני טהור דאכיל ליה חוץ לחומה ואף על גב דלא ראה פני החומה, אלא דאיכא למימר דמתניתין מיירי בדעייליה ואפקיה, אבל הכא כדפריך אי הכי מאי למימרא, ובמתניתין ליכא למיפרך הכי, דהא קמני ליה למלקיות טובא דלא אשמעינן בהם שום חידוש לעיל.
תאינה זו תרומה בעוקציה. תימא, בהלוקח יין מן הכותים [דמאי פ"ז מ"ד], אמאי לא מתקן ליה כי הכא, ולימא מעשר ראשון לצפונה, מעשר שני לדרומה. ויש לומר, כיון דכשישתה ממנו יתערב הכל יחד כל מה שבחבית לא מצי שתי ליה, דאם כן חולין ותרומה המעורבין זה בזה הוא שותה. ולא דאמי להכא דמצי למיכל מן התאינה מצד אחר, רשב"ם.
<h2>דף כ.</h2>
מחיצות לאכול דאורייתא. פירוש שאסור לאכול מעשר בלא פדייה משנכנס ויצא חוץ למחיצה דאורייתא, דכתיב [דברים י"ב] לפני ה' אלהיך תאכלנו, אבל לקלוט, שלא יפדנו אחר שנכנס תוך המחיצות מפני שהיה בקרוב מקום, דרבנן. ולהכי אמר רבי יוסי אליבא דבית הלל יפדה, ולגבי קליטה לאו כמי שהורמו דמיין. רבינא אמר. הא דדייקינן ליה הא בגבולין לוקה שלש.
<h2>דף כ:</h2>
אלא חדא בהתראה מי מחייב. כו'. ומשני, דסך אצבעותיו. ואותבינהו בבת אחת, דאי בזה אחר זה אם כן לא מחייב אלא חדא, דבכולהו לא בעינן תוך כדי דבור. ולא נהירא, דהא קיימא לן דכיון שהתחיל לעבור תוך כדי דבור מן ההתראה חייב על כל אחת ואחת. ועוד קשה, לימא שאני הכא דגלי קרא קרחה, לחייב על כל קרחה וקרחה, דהכי נמי אמרינן בפרק י' יוחסין [קידושין ע"ז ע"ב], דהבא על חמש אלמנות דחייב ה' בחדא התראה. לכך נראה להרי"א, דמעיקרא דפריך תלמודא אילימא בחדא התראה מי מיחייב, סלקא דעתא דברייתא דקרחה מיירי שקרח במקום אחד ה' קריחות, ולכך פריך מי מיחייב והא תנן וכו'. וליכא למימר דשאני הכא דגלי קרא קרחה ולכך חייב על כל שיעור ושיעור כדאמר באלמנה, דלא דאמי, דהתם איכא גופין מוחלקין, אבל הכא ליכא גופין מוחלקין. הילכך, בזה אחר זה במקום אחד בלא הפסק לא מיחייב אלא חדא, ומשני, דסך ה' אצבעות נשה ואותבינהו בבת אחת בה' מקומות, הילכך מיחייב אכל חדא וחדא דאיכא גופין מוחלקין, והוא הדין בלא אותבינהו בבת אחת באותו סגנון דקשיא ליה מי מיחייב.
שיראה מראשו. פירוש, מקצת בשר ראשו ערום. הכי גרסינן, איכא דמפיק כגריס ועייל כעדשה וסימניה כו', שלא תחליף לומר דאיכא חד דמפיק מאינך שעורו כגון שתי שערות או שיראה מראשו ומעייל כעדשה.
בהרת כגריס. משנה בנגעים [פ"ו מ"ב]. זוג. מספריים, חייב חטאת, בשוגג. מלקט לבנות מתוך שחורות. בחור שבושת לו לפי שנראה כזקן חייב, דאנהו מעשיו, דהוי כמתקן. ואתיא כרבי יהודה, דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, דהא אין השיער צריך לו כלל.
לאחורי אזנו. צדי אזנו. וגם פדחתו אין בה שער כלל. מכאן ראיה דהקפת הראש אינה אסורה אלא בתער, אבל במספרים שרי, מדקתני המשוה צדעיו, ובמספרים אינו יכול להשוות, אבל תער אינו מניח מן השער כלל. וכן משמע במתניתין, דתנן אינו חייב עד שיטלנו בתער. ומיהו, אין ראיה משם, דמצינן למימר דקאי אזקן, דסליק מיניה. ומיהו, בתוספתא מוכיח כן, דאינו חייב אלא בתער, דתניא וחייב על הראש שתים, אחת בראש הצדעין מכאן ואחת בראש הצדעין מכאן, ואינו חייב עד שיקיפנו בתער. ומיהו, בנזיר פרק ג' מינים [מ"א ע"א], משמע דאפילו במספרים, דקאמר גבי מצורע דאתי מראשו למדחי לאו דהקפת הראש וזקנו למדחי לאו דזקנם לא יגלחו [ויקרא כ"א], דלא צריכי, דהכתיב [שם י"ד] וגלח את כל שערו, וקאמר עלה ואי כתב רחמנא ראשו הוה אמינא דשמעינן תרתי, דאתי עשה ודחי לא תעשה, והקפת הראש שמה הקפה, דאי לאו שמה הקפה לא היה צריך לכתוב ראשו במצורע, דהא כבר כתיב, וגלח את כל שערו, ואכתי אי לאו זקנו בתער מנלן, אלמא דאתי ראשו למידחי דבר שאסור בשאר בני אדם מותר במצורע, ועל כרחך היינו מספריים, מדקבעי אחרי כן, אכתי בתער מנלן, ואיצטריך זקנו לגלות גילוח דמצורע (כת') בתער שרי, אלמא שבשאר בני אדם אסור, מדהוצרך לומר ראשו במצורע למידחי. ומן התוספתא דקתני אינו חייב עד שיקיפנו בתער, לא קמיירי, דאיכא למימר דכעין תער קאמר. ולריב"א נראה, דפאת הראש במספרים שרי ובתער אסור, וכל שכן דאסור במלקט ורהיטני, דכיון דאיסור הקפה הויא במשוה צדעיו לפדחתו דבר פשוט הוא שמלקט ורהיטני משוים יתר מתער. ודאכתי בתער מנלן, לא קשיא מידי, דלא אתי לאפוקי מספרים אלא לאפוקי מלקט ורהיטני. ויש אוסרים מספרים מהך תוספתא דתניא בתורת כהנים [פ' קדושים] יש בראש שאין בזקן שהראש אסור במספרים כבתער. משם אין ראיה, דאיכא למימר דההיא מיירי בנזיר. ומכל מקום נהגו העולם לחומרא. וריב"א היה נוהג שלא לגלח כל הראש אפילו במספרים.
אחד המקיף ואחד הניקף. פירש רשב"ם, מדכתיב [ויקרא י"ט] לא תקיפו, לשון רבים, סמוך ללא תשחית, לשון יחיד. משמע לפירושו, אבל נשחת פטור, מדלא כתיב לא תשחיתו, דהא משמע אחד המשחית ואחד הנשחת. ולא נהירא, דהא נשחת נמי חייב, כדמוכח בתוספתא [פ"ד ה"י], דתניא המקיף את חבירו שניהם חייבים, המשחית את חבירו שניהם חייבים, אחד המשחית ואחד הנשחת. אלא יש לומר, דלא תקיפו משמע לא תניחו להקיף, וכן לא תשחית, לא תניח קאמר.
במסייע. הניקף מזמין לו את השער להקיף. שבולת הזקן. כל מקום שהשער זקוף כשבולת, והיינו כל ה' פיאות.
תלמוד לומר ושרט לנפש. ו"ו יתירא קדריש. רבי יוסי אומר מניין למסרט. כולי. ואם תאמר, ובזקן מנלן דחייב על כל אחת ואחת. ויש לומר, מדכתיב ו"ו [ויקרא כ"א] ופאת זקנם, ו"ו יתירא, כמו ו"ו דושרט [שם י"ט]. ואם תאמר, תינח כהנים, פאת ישראל מנלן. ויש לומר, דילפינן בקדושין [ל"ה ע"ב] פאת פאת לגזירה שוה, והוי כמו דכתיב בישראל ופאת זקנך. ואם תאמר, מנלן לחייב על פאת הראש אכולן. ויש לומר, משום דכתיב לא תקיפו ואחר כך ולא תשחית, ו"ו מוסיף על עניין ראשון, דכתיב לעיל מיניה, דמחייב על כל פיאה ופיאה.
<h2>דף כא.</h2>
בי פירקי דרישא. מקום שמתחברים העצמות, והיינו בצדעים. בי פירקי דזיקנא. לפירוש ר"ח כדאית ליה, ולפירוש רש"י כדאית ליה.
הכותב כתובת קעקע בבשרו. לשון חקיקה וקריעה, כמו [במדבר כ"ה] והוקע, שמקעקע ומקרע בסכין בשרו כעין אותיות, ואחר כך ממלא הקריעה דיו או סם וניכר כל הימים, ואסור לעשות כתיבה בכך.
עד שיכתוב ויקעקע. אינו רצונו לומר שיכתוב בתחלה ואחר כך יקעקע, אלא קעקע בתחילה ואחר כך כותב וניכרת הכתיבה יותר. והתנא נקט לישנא דקרא [ויקרא י"ט] וכתובת קעקע, עד שיכתוב השם בקעקוע, דכתיב [שם] לא תתנו בבשרכם אני ה'. ומיהו בגמרא מוקי לה בעבודה זרה.
גמרא, הכי גרסינן בתורת כהנים [פ' קדושים] וכתובת קעקע יכול אפילו כתב ולא קעקע יהא חייב, תלמוד לומר וכתובת, הא כיצד עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול כו'. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אימא דכתיב, אני ה'. ואליבא דרבי שמעון, דמתניתין קבעי, אמר ליה לא השם ולא אני השם קאמר ר' שמעון אלא שם עבודה זרה קאמר, דאינו חייב עד שיכתוב שם עבודה זרה. והכי קאמר [ויקרא י"ט] אני ה', אותי כבדו ולא שם עבודה זרה, שלא תכתוב שם דעבודה זרה בבשרכם. ומיהו אסור שום כתיבה בעולם לרבי שמעון, אלא איסור דמלקות ליכא אלא בהכי. אפר מקלה. אפר כירה שנשרף.
<h2>דף כא:</h2>
והן מוקדשין. שור קדשי מזבח מבכור, שנאמר [דברים ט"ו] לא תעבוד בבכור שורך. וחמור הוי קדשי בדק הבית ואיכא לאו דהזיד במעילה וחכמים אומרים באזהרה. ולא נהירא, דבגמרא קאמר דמידי דאיתיה בשאלה לא קתני. לכן פירש ר"י, דעל החמור לא לקי ויכול להיות שהוא חולין, דלאו דווקא נקט שהן מוקדשין, דהא ליכא מוקדשין אלא שור, דליכא רק שני לאוין בחורש בשור וחמור. אבל בכלאים בכרם איכא מלקיות, דמיירי שהיה זורע בכרם חיטה ושעורה וחרצן וחיפה אותם במחרישה, דאיכא תרתי, חדא דחייב משום כלאי זרעים ועוד משום כלאי הכרם. ואם תאמר, אמאי לא חשיב לאו דמעילה. ויש לומר, דלא חשיב אלא לאוי דאיתנהו בכלשהו, אבל לאו דמעילה דליתה עד שיהנה בשוה פרוטה לא חשיב.
ומשום שביעית. מפרש בגמרא מאי חורש מחפה. ומטעם זורע. וכן בכלאים. וכי תאמר, אם כן ליחשוב כל לאוין דחורש בשביעית נמי מחייב. ויש לומר, דאינו חייב אלא אאחת מהן, לפי שאין חילוק מלאכות בשביעית.
אמרו לו אף נזיר אינו מן השם. דאפילו בלא חרישה רק בהילוך מטמא. ותנא קמא חשיב ליה מן השם, לפי שאי אפשר לחרוש בשוורים אלא אם כן מהלך עמהם ומנהיגם. ותנא קמא הואיל ובחרישה הוא מסיט העצים שייך שפיר למיחשב הכא, אבל לבישת כלאים לא שייך בחרישה כלל.
אונקלי שלו. מכניס ומוציא ידו חוץ מבית יד וחוזר ומכניס. תלם אחד. שורה אחת. וחייב ח' לאוין אם התרו בו כל הלאוין. בשור וחמור. הרי חד, דאפילו מאה שוורים ומאה חמורים אינו חייב אלא מלקות אחת משום לא תחרוש, אלא אם כן התרו בו אכל חרישה וחרישה, כדתנן לעיל [י"ד ע"א] גבי נזיר, דלא אשכחנא גופין מוחלקין לחייב בהתראה אחת על עבירת שם אחד רק נידות מואל אשה וגו' [ויקרא י"ח].
אי לאו דקלסך גברא רבא. רבי ינאי, הוה מוקי כרבי עקיבא. והוה אמינא מחפה לא הוי תולדה דזורע, ולא מחייב אלא משום דהיינו גודר גדר סביב לשמרם, דמחייב ליה רבי עקיבא. וכן כל העושה מעשה לקיים הכלאים כגון מחפה. אבל רבנן דפטרי במקיים, פטרי נמי במחפה, דתניא המנכש וכו', במועד קטן [ב' ע"ב] מוקי לה כולה כרבי עקיבא, וקאמר המנכש והמחפה בכלאים לוקה, שרבי עקיבא אומר משום דמקיים הוא.
מקיים מניין שנאמר כלאים לא שדך לא וגו'. מדלא כתיב [ויקרא י"ט] בהמתך כלאים לא תרביע, שמע מינה דקאי לשדך, כלומר לא תקיים.
משום מבשל גיד. ועושה מלאכה שאין בה צורך אוכל נפש. ואפילו אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, היינו שלא לצורך אוכל נפש, אבל לצורך דבר אחר, כגון הוצאת קטן ולולב וספר תורה. ולוקה משום בשר בחלב. דיש בגידים בנותן טעם.
<h2>דף כב.</h2>
וליחשיב נמי זורע בנחל איתן. ואם תאמר, מאי האי דקא פריך השתא כולהו פירכות ולא משני מידי, ואחר כך אמר איסור כולל ומשני אחריו לחוד. ויש לומר, דתנא ושייר. וקשה, דהא לעיל פריך תנא קתני שמונה ואת אמרת תנא ושייר. ויש לומר, דלעיל מני יום טוב בהדיא ההיא שמונה אי איתא דאיכא תו מלקות בשביל יום טוב הוה ליה לתנא למנותן בשתים, אבל הכא יכול להיות דלא איירי תנא למיחשב כל הני גווני כזורע בנחל איתן ומוחק את השם כו'. משי"ח.
שהרי גוף אחד ועשאן הכתוב שני גופין. פירש רש"י בעלמא, שיש להן תורת חולין דמותרין באכילה ותורת קדשים דאסורין בגיזה ועבודה. ולא נהירא, דאם כן המרביע קדשים על בהמת חולין הוה משמע דמיחייב, וזה אינו, דלא משתמע בשום מקום שיהא כלאים רק משני מינים צבי ואיל. והיינו דאמר פרק כל פסולי המקודשין [בכורות ל"ג ע"א] ורבנן תלתא צבי ואיל כתיבי, חד לכדרבי יצחק ורבי אושעיא דהכא.
המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה. וצריך לומר שמנהיגו קשור בקרון או שנושא שום דבר שייך ביה הנהגה, אבל אם אינו נושא כלום לא מיחייב אלא אם כן עושה בו שום מלאכה בשעת הנהגה, דאם לא כן אין יכולים להשקותו ולא להוליכו למרעה.
<h2>דף כב:</h2>
הא דאמדוהו ליומיה. פירוש, באותו יום עצמו חזרו ואמדוהו אומד שני. ואם כן אומד ראשון טעות הוא דכיון דבו ביום התרו מה שאמדו נמצא בודאי שלא הכחיש ולא הבריא בנתיים בשהות מועט כזה. הילכך אם לקה מקצתו פוטרין אותו, דהרי נתבזה. אבל אם לא לקה, הרי [הוא] כמו שלא אמדוהו כלל ועכשיו הוא דמעייני בדיניה. ואמרו אינו יכול, הילכך אין ממתינין אותו עד שיבריא. אבל ברייתא מיירי שאמדוהו ליומא אחרינא, שאינו יכול לקבל ויכול להיות שהבריא או הכחיש בינתיים ואומד ראשון לאו טעות הוא, דאין לך נקלה גדולה מזה שנתבזה באומד ראשון ואף על פי שלא לקה פטור.
דאמדוהו בארבעים וחדא. פירוש, בהנהו מיירי ברייתא. דאז אין אומדין אומד ראשון בשני לאוין, שהרי ל"ט ילקה בשביל אומד ראשון, אבל השנים בשביל לאו שני אין מלקין.
<h2>דף כד:</h2>
עכשיו אני יודע שתתקיים נבואתו של זכריהו. תימא, ואימא הני נביאי היו אחר חרבן בית ראשון קודם בית שני והיו מתנבאים על בית שני. ואימא כאן בבית שני נתקיימה נבואה דעוד ישבו זקנים [זכריה ח']. ואומר רבינו תם, דבפסח שני פרק אלו דברים [פסחים ס"ח ע"א] מוכח מהאי קרא דעתידים צדיקים שיחיו מתים מדכתיב [שם] ואיש משענתו בידו. וכתב גבי אלישע [מלכים ב' ד'] ושמת משענתי על פני הנער, וזה לא היה בבית שני. אם כן על כרחך נבואה זו תהיה לעתיד לבא. אמן במהרה בימינו.
